אני מתפלא על עצמי.
כמה קל לי לבטוח באנשים, לצפות מאנשים לקצת מוסר, קצת אכפתיות, קצת רעות ואהדה.
ובמקום זה, אני מקבל שוב ושוב כאפה אחר כאפה, שלמרות שהצליל שלהן מצלצל לאוזניי כל, אני לא מתעורר מהן.
שונא את זה שיש לי בעיקר 'חברים מרחוק' שכזה... חברים לעת צרה,
את החבר'ה ההם מהצבא, את החבר'ה השניים מהצבא, את החברה מהשכבה שמעל, את החברה מהתיכון.
החבר'ה ההם וההחברה ההם. אבל בסופו של דבר, כשצריך לצאת בשישי בערב, פתאום לא נוח להתקשר לאף אחד, כי כל אחד בעינייניו ולא מתאים.
אני מוצא את עצמי מתרחק, מתנתק ובעיקר נשאר לבד, מוקף בהמון חבר'ה, אנשים שאני נהנה איתם, אבל ה'איתם' הזה, זה רק לפעמים.
מה היה עד כה?
השתחררתי, אחרי בלאגן גדול שאפשר לסכם בשני משפטים:
הייתי צריך להשתחרר בבקו"ם - לכן לעשות טופס טיולים יום לפני ביחידה. יום שתכננתי מראש הרבה, הכנתי אחלה מתנות ונורא נהניתי
כשאני מגיע לסגור את הטופס טיולים אני שומע 'מה אתה עושה פה? אתה משתחרר מחר!, סע הביתה, תחזור מחר'
וכרגיל, בתור אקורד לסיום, קיבלתי מערכת שלא מקשיבה, לא מנסה להבין, ואף אחד שבאמת אכפת לו, על אף מה שאולי זה נראה.
חזרתי למחרת והשתחררתי.ש
אחרי כמה וכמה ראיונות בהם לא הלך לי טוב מידי, הציעו לי עבודה בחב' אורסוס, שנמצאת במקום קצת מוזר בשם אור יהודה (No Offence).
השתחררתי בחמישי וכבר ביום ראשון אני עובד שם.
נכנסתי חזק לעניינים .מאוד מבסוטים עלי שם, וחוץ מהעובדה שלוקח לי שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. אני די נהנה.
טיולים שאני קובע לשבת מתבטלים שוב ושוב, מה שמחזיר אותי להתחלה של הפוסט הקצרצר הזה,
פתאום יוצא יותר ויותר שאני נשאר בבית, כי פשוט אין עם מי לצאת, כל אחד מעדיף להיות עם... 'חברים אחרים'... מחוייבויות אחרות....
נמאס לי להיות בין לבין, מה לעזעזל אני צריך לשנות בעצמי, כדי לקבל סוף סוף את מה שאני כל כך רוצה - חבר טוב אמיתי...
אני בספק שמושג כזה באמת קיים בעולמינו, עם כל האינטרסים והסיבות והניצול.
אני רוצה משהו טהור כזה, משהו שמחמם אותך מבפנים ונותן רשת ביטחון גדולה גדולה, לא כואבת, עם חורים קטנים, כאלה שלא תפחד ליפול דרכם.
יהיה בסדר? בולשיט, כנראה שגם עליכם עבדו.
למעלה ולמטה - שתי תמונות חדשות.
הזאת שפה, ממש מתארת את ההרגשה
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
