Silent Chaos

חלמתי על זה שהכלב שלי, לאקי, מת וחלום אחר שאני מגיע לעשות מילואים וגם ותארי שם איתי ויש לו יומולדת

אני מלא כעס על אמא שלי, דבר שכבר נהפך למין שגרה שכזו,
אני מבין בערך מה עובר אצלה בראש, ילדות פשוטה, פשוטה מידי, כשהכל הגיע לה בקלות, אמא שהרשתה לה הכל, להתנהג איך שהיא רוצה, לדרוש מה שהיא רוצה, בנוסף, חוסר האסרטיביות של סבתא שלי הרצון לפנק ולתת כמה שיותר של בעלה...
הדרך מכאן להוראה הייתה פשוטה, הדרך המהירה ביותר להפוך ל'בוס' של אנשים, לנהל, לקבוע, להגדיר, לשלוט, לדעת טוב יותר מכולם ולהגיד לכולם מה לעשות, לחיות במין עולם בארבי אמיתי, Your Wish Is My Command.
כנראה שזה היה עניין של מה בכך לקחת את זה הביתה, בעל שלא נמצא בבית אלא רק בעבודה ובנוסף שני ילדים שרק מחפשים ללמוד ולהקשיב ולהבין, "הם צריכים גבולות נוקשים", וכנראה שקיבלנו כאלה, אך זה לא מפסיק, זו מין התמכרות קלה לכוח זמין וזול, תן להם קורת גג, חשמל, טלויזיה והם שלך, שלך לכל מה שתרצה.
וכך מגיע מצב שאני מתפקח לכל הדבר הזה בסביבות גיל הנעורים, והתירוץ הקל מאוד של אמי הוא משבר גיל העשרה, כל כך פשוט, לא צריך אפילו לחשוב אם יש פה אמת או צדק מסויים בדבריי, 'הוא לא יודע על מה הוא מדבר, הוא מתבגר'...
אבי כמובן, לא היה בתמונה, ובמערכת היחסים הכל כך פשוטה הזאת הוא היה קורבת ברירת המחדל, בכל מריבה, ויכוח ואי הסכמה מיד האשם האוטומטי מצד אימי הוא אבא, 'איך לא אמרת לו כלום?', 'מתי כבר תפסיק לעמוד בצד ולשתוק?', כשאני דווקא רואה את אבי מפנים את מה שאני אומר, מנסה להסביר בטיעונים לוגיים את מה שלדעתו נכון. טיעונים לוגיים והקשבה.
דבר נוסף שגורם לי פשוט לצחוק על כל המוסד הזה שנקרא אמא שלי הוא ההושוואה בין היחס שלי אליה והיחס שלה ושל סבתא.
כולנו גרים באותו הבית, ולצורך העניין, אין לי זכות להרים קול על אמא שלי כי... 'ככה לא מדברים עם אמא', אבי תמיד אומר לי. 'לכזה קול אני זכיתי??' צועקת עלי אימי בחזרה 'אל תדבר אלי בטון הזה!!!' מתהדהד באוזניי המשפט החלול... מתי בפעם האחרונה אמרתי לה 'אל תדברי אלי ככה?', 'תפתחי את האוזניים ותתחילי להקשיב'.
ולעומת הסירוס הווירבאלי הזה, אני מסתכל איך אמי מתייחסת לאימה בת ה86, בתור חלק מהבית, על סבתא לנקות, לבשל, לשתוף, לא להרעיש כדי חס וחלילה לא להפריע למנוחת אימי, לא לדבר בטלפון ארוכות כי... 'יש דברים חשובים יותר שאני צרכה לדבר עליהם', לא לארח, לטייל עם הכלב מוקדם בבוקר, מידי בוקר.
לא פעם ולא פעמיים זה מגיע לצעקות, שהרי ברור שזה מותר וכך דווקא כן מדברים לאמא, בעיקר כשהיא מבוגרת, דווקא אז מותר להשפיל ולצעוק ולהכאיב.
אחד הדברים שהכי מפריעים לי, מזל קשת צדקני שכמוני, הוא העובדה שסבתא שלי כבר קיבלה את זה ונמנעת מכל הרמת קול וגבה וריב, אוכלת את כל החרא של אמא שלי ולא מעיזה להגיד מילה. תלחמי! אני אומר לה, היא טועה, 'אני יודעת', היא עונה לי 'אבל אני לא רוצה להכנס למריבות'.
אולי היית צריכה להכנס למריבות האלה מוקדם יותר, סבתא, אולי היית באמת צריכה לחנך את הבת שלך כך שמשהו היה יוצא ממנה מלבד חולת שליטה מטורפת.

הדבר שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה היה דווקא אימרה שלה, 'צריך לשבת ולדבר' שאמרה לי, בעקבות החלטתה שצריך אוטו חדש, כמובן שהיא לא תעשה כלום חוץ מאשר לקבוע קביעה נחרצת שכזו וזה יהיה אבי שיהפוך עולמות ויבדוק מה סטטוס השוק. אנחנו מתיישבים 'לדבר' והיא מתחילה לשפוך את הג'ורה שלה על מעשיי וחוסר אחריותי וכמה אני לא יכול לעמוד אפילו במטלות הבית.
אם יש מישהו שאני שונא, זה את האנשים שאומרים דבר אחד ואפילו מאמינים בו ועושים דבר אחר לגמרי...

לסיכום של כל הסיפור הזה, אני חושב שלא רק היא אשמה, צריך מסגרת לתת להתנהגות שכזאת לפרוח -  הורים מפנקים ומרשים, היעדר מסגרת ברורה וחוקים בבית, משפחה שכפופה ונותנת למצב כזה ליצור, בעל מופנם ושקט, controlable שכזה.

אני לא אוהב את אמא שלי, תהרגו אותי, אבל זה ככה. אני לא מכבד אותה בעיקר כי ההווה והעבר הוכיחו לי כבר אחרת, שאין על מה לדבר, אין על מי לסמוך וחבל להתחיל לצפות.
היתרון היחיד שאני מקבל מכל הסיפור הוא באמת דוגמה שלילית, מין הבנה שכזו של מה צריך להיות ואיך לחנך את הילדים שלי נכון יותר