התפטרתי. נכון יותר לאמר שהפסקתי לעבוד היום.
היו אלה שנה וחודשיים נפלאים שבהם פגשתי המון אנשים ולמדתי המון, גם ידע טכני וגם פשוט על עצמי.
היה מאוד נחמד, ארגנתי עוגה וממתקים ובאמת שמעתי דברים חמים ונעימים עלי, משהו כמו "גיא הוא - עקשן, טועה המון, מתווכח כמו מטורף, שואל המון שאלות, וכל אלה הופכים אותו למהנדס QA מצויין".
יש לי הרגשה שבמקום העבודה העניינים הם במגמת ירידה שכזו. כשהייתי בצבא, לפני קצת יותר משנה, הייתי בטוח ומשוכנע שהמציאות בה הפיקוד הגבוה מנותק מהשטח, מה שהתקשורת מבקרת עליו באופן כל כך משמעותי בשנים שלאחר מלחמת לבנון השניה וגם הרגשתי אותה אני על בשרי בשירות הצבאי שלי, כל הריחוק הזה, הניהול דרך הפלזמות וכיבוי השריפות (אירוני ועצוב נוכח הארועים לפני שבועיים), כל אלה הם מאפיין צבאי ונשארים מאחורי הש"ג.
התברר לי כי אני (שוב) טועה, וכך גם מנוהל בעצם כל ארגון גדול, בינהם, החברה שלי.
מעבר לכך, אנשים ובהם גם אני, מרגישים כבר תקופה ארוכה שאין תגמול לעבודה קשה. אולי זה אני והאופי הסובייטי שלי (כמו שטוענים הרבה מהחברים מהצבא), והנכונות להשקיע 120% עבור משימה שלא קרובה לליבי (כמו בצבא וכמו בעבודה) היא משהו שדפוק בי, אני דווקא רואה את זה בדור מהנדסי הבדיקה (QA) שעליו אני נמנה - נכונות להצליח ולתת כוח עבודה אפקטיבי לטובת מוצר, לטובת רעייון מוצלח ומצליח. אך הצד השני של המטבע, שכל הקברניטים, המובילים את המוצר דרך קרחוני ההווה, לא מסתכלים עלינו, לא רואים דרך משקפתם מה שנמצא מתחת לאפם - אנשים מופלאים שמשקיעים את כל כולם. ובוודאי, לפי כך, גם אותם אנשים, עליהם גם אני נמנה, לא מקבלים דבר וחצי דבר מעבר למילה טובה במליאות חברה. אפילו שם המשפט הרווח הוא 'כל הכבוד לכל אלה שעבדו ועובדים קשה על המוצר'.
כך בעצם נראה יחס ההנהלה בחברה כלפי עובדיה - המניע, לפי דעתם, של האנשים לקראת עבודה קשה הוא סיסמאות מנצחות. ובכן, יש לי חדשות עבורכם, עם סיסמאות לא מנצחים, עם מעשים כן.
אני עדיין לא מעכל שבעוד 5 ימים, אפילו קצת פחות, אני עולה על מטוס ומתחפף מפה. משהו כמו 120 יום של ניתוק, שכרגע נראים לי כמו כאוס קסום של כיף, אליו נלווית חוסר וודאות טוטאלית בנוגע למה יהיה ואיך יהיה. אולי זה משהו נוסף שדפוק אצלי באופי, אמנם אני יודע איך 'לזרום' ולהיות ספונטני בארועים, אבל כל זה נכון בזמן אמת, לפני שהדברים קורים, אני לא מרגיש שלם ולא יכול לנוח בלי שדברים מסודרים.
והנה, אני ממריא בעוד 5 ימים, ובתכנון לקנות אוטו (ואולי לא), מסלול אין, חסרים כל מיני ציודים שאני חושב על לקנות שם (במידת הצורך), תאריך חזרה יש, אבל כל הזמן המחשבות רצות ואומרות לי - אולי נדחה, נשאר שם עוד כמה ימים או יותר. אני חסר מנוחה.
אני נזכר במשפט מתוך ארמגדון. שם - לפני שיגור 2 המעברות לחלל, בזמן רתימת האסטרונאוטים במעבורת אינדיפנדנס, אומר אוסקר (אוון ווילסון) לצ'יק (וויל פאטון), שהוא לא בטוח מה הוא מרגיש. 98 אחוז התרגשות ו2 אחוז פחד. או בעצם, 98 אחוז פחד ו2 אחוז התרגשות.
מדהים איך סרטים לפעמים יודעים לתאר בדיוק רגעים מסויימים שכאלה.
חגיגות יום ההולדת עברו בשלום, בלי יותר מידי השקעה מכיווני, ביום ההולדת עצמו הלכנו עם ההורים למסעדה, "מסעדה"... - 'ספגטים', היה בסדר, לא טירוף. למחרת, ה8 לדצמבר, הוא יום השנה ה30 לרצח ג'ון לנון, הלכנו לאכול בפורטר בת"א ואחר כך לסינמטק כדי לראות ערב מחווה לג'ון לנון, הפתעה נעימה, שהתבררה כמשהו מפתיע ונעים קצת פחות;
התוכנית האומנותית החלה בכל הקליפים של הביטלס, מה שהיה מאוד מעניין ופשוט כיף, מין חזרה לתקופה היפה של המוזיקה, החדירה של הפופ-רוק הבריטי לארה"ב ושירים פשוטים (בשנים הראשונים) וכיפיים ומאידך, שירים עמוקים ואמיתיים (בשנים המאוחרות).
אחרי שעה וחצי בערך של קליפים, המפיק החליט לשים את הקליפים של ג'ון לנון עצמו מהסרט 'Imagine'. עוד שעה של קליפים.
הפסקה של 10 דק'.
ואז עוד סרט באורך מלא - Imagine.
המפיק פתח את הארוע בנאום בדמות מיני יום אבל שכזה, שלא דרושים בו מחיאות כפיים ולא תודות. הוא, לטענתו, כואב כבר שנים את רצח לנון ועבורו הרצח הוא כמו רצח רבין, בדמות השאלות הנשאלות כל שנה - 'איפה אתה היית כשרצחו את לנון?'.
היה מתיש, אבל מתנה נחמדה.
משהו יותר מורכב מזה לא ממש חגגתי, בחמישי הלכנו עם חברים לשתות בטמפל בסינמה סיטי, בשישי משפחה במודיעין ובשבת, דייט אפלטוני לצורך חגיגות יום ההולדת עם ידידה. סה"כ, לא מושקע אבל מאוד נעים.
התחלתי בסבבי פרידה מאנשים, לאמר להם כמה אני אתגעגע וכמה הם יהיו חסרים. לאט לאט, כשמחברים את כמות האנשים, אני מגלה שאני מוקף בהמון אנשים שחשובים לי (ואני להם). אנשים שבאמת, בלי מסיכות על הפנים ונחמדות מזוייפת, יהיו חסרים לי, כי הם שם עבורי בשגרה היומית. משהו מחמם את הלב.
אני מכריח את עצמי לכתוב בבלוג כאן לפחות פעם בחודש כבר כמעט 6 וחצי שנים. עוד מימי התיכון ה... אני אחשוב על זה...
והנה, עוד כמה ימים אני אפסיק. אני כן אכתוב כנראה יומן בטיול ואולי אפילו אקליד אותו באחת מההזדמנויות שלאחר מכן, אסנן את השטויות על הדרך.
זה מוזר לי, ואפילו קשה, לא להיות במצב של הכרח לכתוב, לסכם עבור עצמי, להעלות על הכתב הרגשות וחששות, פחדים והתרגשויות אישיות שלי.
אולי אשוב בצהרי היום
כן, אני זקן ואת זוכרת אותי.
זה לא עצוב שמסתיים חלום
זה לא עצוב כי את נשארת איתי.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
