Silent Chaos

רגעים לא פשוטים עוברים עלי בימים האלה. תקופה לא נהדרת, רחוק מזה.

סיפרתי כאן על הדילמה של היציאה מהבית - לאן? האם בכלל? והנה קיבלתי רמז מצלצל לשאלה הזאת,

השבוע קרו שלל ארועים ודברים שיצרו מציאות זמנית שעונה בדיוק על השאלה והדילמה הזאת שיש לי.

אז קודם כל, הסגל הזוטר באוניברסיטה שובת, לכאורה - יום חג לסטודנטים, ברוח התיכון, עם כל שביתה שבאה לטובה, זה גרר אצלי שלושה ימים (החל מיום שלישי) של חופש, שנמשך לפחות עד יום שני הבא. מצד אחד זה כיף, ומצד שני אחרי חודשיים של אינטנסיביות ועבודה מאוד מאוד קשה, זה לא פשוט להרפות ולנוח. היום תקפה אותי תחושה מוזרה של חוסר אונים ו'אתה לא בסדר', איך זה יכול להיות שאני לא לומד? יש כל כך הרבה חומר וכל כך הרבה מה לעשות ואני אפילו לא מנסה לעשות משהו איתו.

עם זאת, השביתה הזאת הגיעה בזמן טוב, אני באמת חושב שהגוף שלי מאותת לי, בדרכו שלו, תשישות מסויימת. עליתי במשקל - זה בטוח, לא הסתכלתי על המשקל המדוייק, אבל הכרס גדלה, ולמרות ארוחות הצהריים הלכאורה בריאות (חזה עוף וסלט), אני מוצא את עצמי לא פעם רעב ופשוט מחפש משהו לנשנש, בעיקר מתוקים - ולא מסוגל לעמוד בפני סופגניה או גלידה בחינם. בכלל, סאגת ארועי יום ההולדת ששרידיה נמשכים עד עכשיו בהחלט קידמה אותי קדימה במשקל. בנוסף, הגוף מאותת לי על סף - באופן מסויים - מיום ראשון, התחלתי לחלות, זו מין שפעת חולפת שכזו, אבל בפועל זה ליחה, כאבי גרון, ראש והמון קינוחי אף. יום שלישי, היה יום של מנוחה, פשוט שכבתי במיטה, בסלון ולא עשיתי דבר, רבצתי. הרגשה כיפית בהחלט. הימים שלאחר מכן, אתמול והיום נראו בהחלט טוב יותר. בריאותית. פחות ופחות.

ההורים טסו באמצע השבוע לטורינו, איטליה, לחופשת סקי השנתית שלהם, מלווים בציוד ובתוכנית מדוייקת של איזה סקי פאס לנצל באיזה יום. והנה נשארנו אני וסבתא (זה המקום לבדיחת 'נכון לרוסים תמיד יש סבתא בסלון?'), אז כן, היא גרה איתנו, אני מניח משיקולי חיסכון שקבעו ההורים שלי וסבתא שלא יכלה להגיד לא (כמו שהיא לא יכולה להגיד לא לכל דבר אחר כשמדובר בבת שלה). והנה, אנחנו גרים באותה דירה, קשה לאמר שיחד, כמו שותפים לדירה או משהו כזה כי המצב שונה, היא בשלה ואני בשלי, מעט מאוד אינטרקציה. ובעיקר בימים כאלה של חופש (היום ואתמול הייתי רוב היום בבית, מלבד 6 שעות בעבודה, הייתי כל היום לבד בבית), ומה אני אגיד? משעמם!

זה מוביל אותי לנק' השלישית בפוסט הזה והוא הבדידות, כמו רוח שמתגברת מעצמה או גירוד שלא מפסיק ומכריח אותך לגרד עמוק יותר ויותר, להכאיב לעצמך עמוק יותר ויותר, כך הבדידות הזו עבורי. אני לא יודע מתי זה התחיל, באיזו נקודה והאם בכלל זו הייתה נקודה אחת. אבל אני אגיד ככה, אני בודד, אפילו מאוד, וזה אחד הדברים שמדאיגים אותי בלעבור לגור לבד, ביומיום, בסופי השבוע, בבקרים, בערבים, ל-ב-ד.

היום רציתי לצאת, מאוד אפילו, טלפון לשתי ידידות שבאמת רציתי לראות - האחת בדרכה מירושלים וכבר הרוגה מעייפות והשנייה תקועה בבית עם בייביסיטר לאחיה הקטן. כן, גם את זה עושים בגיל 23. ואני מוצא את עצמי, בחמישי השלישי או הרביעי כבר, יושב לבד בבית, מול הטלויזיה או המחשב, נובר בסרט חדש או ישן, תוכנית כזו או אחרת או אולי איזה משחק או מוציא את הגיטרה לנגן. לבד. ועל הדרך מנשנש... 

אני חושב לעצמי איך ומתי זה התחיל, ומה בכלל חסר? אני חושב שלקשר האחרון היה הרבה מה לתרום בעניין, קודם כל, היא הייתה ידידה הרבה לפני שהתחלנו לצאת, מה שאומר - הרבה חברים משותפים. אני מניח שהיא חברותית יותר החוצה והרבה יותר social, חברתית. וכך נוצר המצב שכשהיינו יחד, יצא לא מעט לצאת עם חברים, הרבה פעמים משותפים, אך כאלה שלה יש חיבור משמעותית יותר חזק איתם. והנה, נפרדנו, ואמנם יצא לי לדבר עם כמה מהם ושמעתי לא מעט על הרצון לא לתפוס צד ושהם עדיין חברים שלי, אך המציאות סותרת את הרעיון, כמעט אף אחד לא מתקשר. או שאני לא מרגיש צורך להתקשר אליהם.

עוד דבר שאני מתגעגע אליו הוא הזוגיות, כשהיינו יחד, היינו כל הזמן יחד, כמעט כל ערב, בפרט בסופשים, לפעמים זה היה חונק. כמוה, כל הקשר היה מאוד קיצוני, בדינמיקה שלו, מאוד אינטנסיבי. אני מניח שזה אחד הדברים שבאמת ניתק אותי מהרבה אנשים, תקופה של 3 חודשים שבהם אני כמעט ולא זמין ולא שומר על קשר, לא כי אני לא רוצה, אלא כי באמת קשה למצוא זמן שיתאים, קשה למצוא זמן לחשוב על אותם אנשים, ומבחינתם - הנה, אני עם מישהי ואני כבר אבוד, לא מעניין, חטוף כמעט וכבר לא שווה להתעקש ולמצוא זמן להפגש. 

גם לזוגיות אני מתגעגע, בימים כאלה של קור בחוץ כמו בפנים, אני מתגעגע למגע בעיקר, לליטוף, לחיבוק, ללהתעורר יחד, להרדם יחד, לראות סרט מחובקים, ההליכה המחובקת בחוץ או אפילו היציאה לשתות כוס שוקו חם יחד. אני מאוד פתי בנושאים האלה ובאמת נצמד לקלישאות התמימות וקצת ילדותיות האלה, אבל זה הכיף שלי בזוגיות.

עוברת לי ברגעים אלה בראש המחשבה של 'האם בכלל התגברת עליה?'. זו שאלה קשה, אבל צריך לשאול אותה. אני אכתוב מה שאני חושב, בין אם יש עובדות שמאששות את התזה ובין אם לא. אני אגיד ככה, אני מתגעגע לאני שנמצא בזוגיות, לאני השמח והאוהב, לאני המתאמץ במקום שבו אני מרגיש מאוד לא בנוח, לעשות לה הכי טוב שיש ולתת לה את ההרגשה הכי חמה של אפשר, בידיעה שהיא נותנת לי את זה. לא היא ספציפית, וזה חלק מהעניין, אלא כל מישהי שאליה אני מרגיש משהו. אני לא מתגעגע אליה ספציפית, משהו שם לא עבד ולא משנה כמה ניסינו, זה פשוט לא הצליח לעבוד. אני דווקא כן מתגעגע לבחורה מהצד השני של האני האוהב, מתגעגע לדמות, כמעט פיקטיבית שמצליחה להחזיר לי אהבה ולי עצמי שמסוגל לקבל אותה בלי טיפת ציניות או סרקזם עליה. 

אני מניח שזה בלוז של חורף, או מין כמיהה כזאת לגוף חם ואוהב שמחבק אותך, לא בכוח אלא ברוך. עם כל זאת, לא טוב לי, ואני לא יודע איך לשפר את זה. מזמן לא ישבתי ככה עם הנייד במרפסת עם כוס וויסקי. קר מידי, אני אומר לעצמי. אבל הנה אני מוצא את עצמי יושב ומתקתק, כמעט שעה שלמה וחושב ופשוט פולט את זה בכתב, בלי יותר מידי סינון, יכול להיות שזה לא נכון, שאני צריך לעצור רגע ולהעביר את המחשבות האלה דרך מסנן היגיון מסויים שיבוא ויגיד - 'לא אחי, זה לא הגיוני, אתה בכלל לא מרגיש את זה', אבל במקום הזה, בבלוג הזה שאני מוצא את עצמי יושב וכותב בו המון החודש (4 פוסטים כבר, לעומת חודשים שהייתי מכריח את עצמי לעדכן פוסט בחודש), זו סוג של תרפיה בשבילי, סוג של שיתוף, שיחה עם חבר שנועדה לגרום לי לפרוק. הנה, אני פורק. אבל זה עדיין שם.

אז הנה, אני גדול בשנה. זה קרה בדיוק לפני שבוע, יום ההולדת השנתי שלי.

איכשהו תמיד יום ההולדת הוא לא יום טוב עבורי. השנה, הוא היה בדיוק זה - היום התחיל ב6(!) בבוקר, עוד יום של לימודים, יום של לכולם לפני שהבית עצמו בכלל מתעורר, לקום לפני שהשמש זורחת ושאריות של הלילה הקר עומדות מחכות באוויר העירוני, מחכות לכמה מכות מהשמש כדי לחזור למחבוא החשוך שלהן.

6 שעות של לימודים ואחריהן ריצה לרכבת ועבודה, עד 9. ואז חזרה הביתה. 

בעבודה יש לחץ אטומי, שינויים ארגוניים ופרוייקטים שנדחים ונדחים ונדחים ומשבוע לשבוע נהיים חשובים יותר ויותר.

תוסיפו לכל המשוואה, סמסים וטלפונים, ותגלו שזה היה יום קשה מאוד.

יש לי איזושהי בעיה להיות במרכז תשומת הלב הזו. תנו לי לעמוד מהצד, אפילו לעבוד קשה, לארגן, לבדוק ולקבוע, לעצב בדיוק את הפסקול והתפאורה של ההצגה הזאת, רק לא להיות הכוכב הראשי בה. הנה עוד טלפון של ברכות מבת דודה שחייבת להגיד שהיא מאוד מאוד אוהבת אותי וכל המשפחה מאוד אוהבת אותי ולמרות שהיא יודעת שאני במקום מאוד קשה בחיים עם העבודה והלימודים חשוב שאני לא אשכח שיש לי גב כל כך חזק. בתגובה לנאום המצוחצח הזה, אני פולט "תודה... תודה רבה", שוב ושוב ושוב, ומגלה לעצמי שוב כמה אני לא נמצא במקום שם - של המרכז הזה, של מסמר הערב, הסטאר של הסרט. אין לי נאומים גדולים או איזה אימרה להגיד, רק 'תודה רבה' נבוך וביי ביי, תוך כדי שאני מת לסיים את השיחה הזאת כבר.

ומצידו השני של המטבע, למרות שבאופן כמעט רגיל, זה היה יום הולדת רגיל ודי מגעיל, אני נזכר שוב ושוב כמה אנשים יש שם שאני מסמל משהו עבורם, שאולי הם אלה שחושבים שפעם בשנה, מגיע לי, לשם שינוי להיות הדמות המרכזית בסיפור הזה ולהגיד תודה וכמה הם מעריכים מה שאני עושה. הייתי רוצה לחשוב כך, אמנם זאת סוג של הזיה והתאמת עובדות כדי שתתאים למציאות מסויימת, אבל נחמד לדעת שמה שאתה עושה משנה ואנשים במאת מעריכים אותך על כמה קשה שאתה עובד.

זה היה סופ"ש ארוך, שבניגוד למה שבאמת רציתי היה מלא בעיקר בחגיגות ועבודה, ולא ממש מנוחה שחיפשתי אחרי שבוע מתיש. סושי, וארוחה משפחתית ולשבת לבירה עם כמה חברים, ואז על האש עם המשפחה המורחבת ועוד פעם בירה ועוד ארוחה. אני באמת חושב שזה היה שבוע נורא לנסיון שלי להרזות, אולי שבאמת שחררתי קצת. אולי קצת יותר מידי למען האמת. כך שאני לא ממש מצליח להשתלט על הדחף הזה לאכול משהו טעים, מתוק והרבה פעמים גם חינמי. 

אני מרגיש שמצבוןר הכוחות שהיו לי, הולכים ואוזלים. נכנסתי לשנת הלימודים ברגל ימין, נחוש לעמוד במשימה הקשה של לשמור על עבודה ולימודים, וליצור חברים, ולהתמודד עם פרידה מקשר אחרי תקופה ארוכה בלי. ועמדתי בכל זה, הצלחתי להחזיק מעמד ולשמור על רוח איתנה שדוחפת את הסירה קדימה. אבל דווקא היום, כשסופת יום ההולדת שכחה ואפשר לעשות קצת הערכת נזקים, אני מרגיש שהאוטו נוסע, אך נורת מיכל הדלק דולקת. אני באמת מרגיש שאני נוסע על גזים. סוחב, אבל בקושי.

ובנוסף לכל ההרגשה הזאת, מלווה אותי הדילמה הנצחית של האני האמיתי - כמה צריך להיות שלם עם עצמך, עם המראה, ההתנהגות, תנאי המשחק בחיים. אל מול מה שאתה רוצה להיות, הבנאדם, המראה, המיקום בחיים. יש ימים בהם אני שמח שאני שלם עם מה שאני עושה, למרות שאני לא מרוויח מזה ויש ימים של מרמור על כמה אני חייב להיות אדם שצריך שיהיה לו נוח, שלא מסוגל לצאת מהכונכיה הזאת שלו ולהגיד, זה לא נוח לי, אבל זה תורם ועוזר לי. זה יעשה לי טוב. זה שווה את המחיר.

אני חושב מה לאחל לעצמי לשנה הבאה, לשנה הזאת?

אני יודע מה אני רוצה, שקט מהסטרס הזה שאני נמצא בו באופן קבוע. אהבה, משהו שמוכיח לי כמה הוא לא פשוט, מידי יום ביומו, ועדיין משאיר לי את התמימות והתקווה שזה שם, מחכה לי שאבוא אל העץ ואקטוף אותו. הצלחה בעבודה, בלימודים, ציונים שהם לא התפשרות אלא באמת הצלחה והבנה של הדברים - 80-90 כזה, משוהו שבאמת יתן לי את ההרגשה - היי, אתה שווה משהו!

ועם כל זה, כל מה שאני אומר לעצמי בפתח השנה הזאת הוא - תחזיק מעמד, תשאיר את הראש מעל המים, המצב רע, ולא ישתפר יותר מידי, ימשיך להיות קשה. אבל hang in there.

לא טוב לי. לא טוב לי בכלל.
זה עוטף אותי, בדרך מסויימת, כמו צרות שבאות בצרורות, פשוט לא טוב. זה מתבטא בהמון כיוונים. אני מוצא את עצמי מרגיש לבד, בלי עזרה מבחוץ ובלי כלים להתמודד עם מצבים שאני נתקל בהם.

נתחיל לשפוך, במין שיחת פסיכולוג לאוויר הריק, המחשבות עוברות בראשי.

בבית המצב לא טוב, סבתא חגגה זה לא מכבר יום הולדת 90 (!) והיא פעילה מאי פעם. האירוע גרר ארוע חגיגי לציון ה90, אמא לקחה על עצמה את הארגון ואני, מצידי, מראש אמרתי - אני קבור בלימודים, אין לי זמן לעצמי, אז אני גם לא אמצא זמן לעזור בארגון בשום דרך. בסדר? בסדר.
ולמרות זאת, כמעט בכל יום באו אלי בדרישות חדשות - 'תמצא מוזיקה לקבלת פנים', 'תנגן בארוע', 'תחשוב על מה שאתה הולך להגיד', 'תסיע את האנשים האלה והאלה'. ולכולם עניתי ב-'אני לא יכול, אין לי זמן לזה'. לבסוף התקיים הארוע, אני כאמור, לא הייתי שותף לארגונו או למהלכו, אבל מה שכן, החלטתי לעזור ולפחות כל זמן שאני שם לצלם את המברכים והחוגגים.
לאחר סוף הארוע, כבר בבית, כשהעלתי טענות על איך זה הגיוני שאני אומר שאין לי זמן לנשום ועדיין חושבים שאני יכול להמציא זמן לעזור בארוע, קיבלתי שיחת נזיפה על החיים במשפחה ואיך חיים יחד ועוד כהנה וכהנה.

אני מכבד את אמא שלי, מכבד אותה בתור הורה ומכיר את מקומה, אבל רחוק מאוהב, להפך. יש בה תכונות אופי שאני מתעב, האגואיסטיות, הניהול של הבית, המחשבה האובססיבית שהיא עובדת קשה מכולם ומגיע לה לנוח כשמסביב, בעיקר נתיניה (ע"ע אבא שלי), עובדים בפרך.
אולי זה החינוך הרוסי שגורם לו לעבוד כל כך קשה. אולי זו אמא שלי, שגדלה בלי שום גבולות והגבלות מצד הוריה, כבת יחידה במשפחה מבוססת, כשהכל מותר. וכיום מרשה לרדות באמא שלה, הסתבא בת ה90 שלי, שגרה איתנו באותו הבית. בנושא הזה, אני מוכרח לציין מקרה שבו העלתי טענה לפיה גם סבתא היא חלק מהבית וחלק מהמשפחה. "לא!" אמרה אמא בתקיפות, "היא רק גרה כאן איתנו". זה כמובן גרר לריב נוסף ולפיצוץ. בנוסף, בתור מורה בפנימיה, אני שומע מצידה הערות שלא הייתי מוכן לשמוע ממורה, כל מורה, הערות גזעניות על אתיופים (שלא יודעים לעשות כלום ולא מבינים כלום), על קווקזים. ולבסוף, כמו שכבר ציינתי כמה פעמים, בעיני הם חלק מהעליה הרוסית שמרגישה עצמה רוסים בישראל, ולא ישראלים. אם זה בשפה המדוברת שגם אחרי 20 שנה בארץ עדיין זרה להם, אם זה במעגלי החברים שנשארים רוסים, אם זה בטלויזיה וברדיו הרוסי, כמעט לחלוטין, שהם מקבלים לוריד. ולבסוף, ארוע שקרה איתי ששוב גרר פיצוץ - לאחר חתונה של חבר, כשסיפרתי על כך להורים, תגובת אמא הייתה - "עם מי הוא התחתן? רוסיה או ישראלית?".

אני מת לעוף מהבית, להתרחק רחוק רחוק ולא לחזור. אין מה שמושך אותי לפה. בצעם יש, א'- סבתא, שלמרות שגם היא לפעמים גורמת לעצבים ולכעסים, היא בעיני הרבה יותר קורבן בבית מאשר אוייב. חבל לי עליה, אישה שמאסה בחיים, שלא יודעת להלחם, ואיחרה מידי להציב גבולות לבתה הסוררת. בסך הכל - עם לב טוב, גדול ואוהב. ב' - החדר שלי, שבו יש לי אולטימטום, אם זה בנושא העיצוב, הניקיון, הסדר, הכניסה והפרטיות. זה מקום שלי. על כל מה שזה אומר.

אני רוצה לצאת מהבית, אך עדיין מפחד לעשות את הצעד הזה, אם זה מהעדר ההחלטה של לאן, אפילו ברמת האזור - העיר, או הכפר. מרכז או רחוק? אם זה ברמת הלוגיסטיקה - מה צריך? איפה לחפש? מה זאת בכלל דירה טובה? איזה דברים לקחת? מה לזרוק? (אני באופן כללי בנאדם שקשה לו לזרוק דברים. לכל פיסה של רכוש יש היסטוריה עבורי, אם זה קלפים שהייתי אוסף כילד ומחזירים אותי לתום ולשלווה של אז או איגרת יומולדת שנתנו לי בכיתה א') ואפילו ברמת החברים - עם מי אתרועע? מי יבוא לבקר?

בעיה.

עוד נושא כאוב, של הזמן האחרון, זה החברה (as in company, not girlfriend), איכשהו, במהלך החצי שנה האחרונה - קרה שמאוד התבודדתי מכולם, כך אני מרגיש. למעט החבר'ה מהצבא - שהם בהגדרה אינם חברי יוםיום שכאלה - אלא דווקא חברים של להפגש פעם בחודש ולהשלים פערים, למעט קטיה, בחורה שמבינה אותי טוב טוב, אבל עם חבר שלה רוב הזמן, וקשה ליפול עליה רוב הזמן, כל השאר - הרוב הגדול - די נעלמו מהרדאר. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישבתי לבירה עם החבר'ה, מתי בכלל היו חבר'ה? היו בשבועות האחרונים סופי שבוע שבהם פשוט לא יצאתי, כי לא היה עם מי. זו הרגשה נוראה, למצוא את עצמך רואה סרט לבד... לבד! כי אין מי שיראה אותו איתך.
יכול להיות שזה קשור בהיא, כשהיינו יחד, היא הייתה מאוד תובענית בנושא של זמן ותשומת לב. יכול להיות שהחברים שהיו שם לפני, פשוט התמוססו לאוויר הקר, כשראו שאני כל הזמן איתה (ורק איתה). ועכשיו שכאנחנו כבר חודש אחרי, אני עדיין בלעדיהם. יכול להיות שדווקא כשהיינו יחד, היו הרבה חברים משותפים שכאלה, ועכשיו כשזה נגמר, הם כולם "בצד שלה" שכזה.
יכול להיות שאני פשוט מצפה ליותר מידי, ומקווה למשהו שלא באמת קיים עבורי. ה"חבר הכי טוב", ה"חבר'ה" האלה של לצאת ולהרגיש איתם הכי בבית, בצחוקים ובבדיחות.

קיוויתי שהאוניברסיטה (לשם שינוי) תתן את אותותיה עם מפגש חברתי מגוון והרבה אנשים חדשים, אך נראה שאנשים כבר מצאו איזה זיווג וקבוצות משלהם, אמנם יש לנו קבוצה מסויימת של אנשים שאנחנו לומדים יחד, אך זה יותר בסגנון חברי הצבא, גם אם נצא יחד, זה יהיה פעם ב... כל אחד שומר את חבריו מהבית וחוזר אליהם בסוף היום ואיתם הוא יוצא ולא עם החבר'ה מהלימודים.

עוד יומיים אני חוגג יומולדת 25, חצי יובל, גיל שתארתי לעצמי שאני אהיה בו במקום שונה לחלוטין מזה שאני באמת נמצא בו.
מבוגר, אחראי, עם חברה קבועה ובוגר הרבה יותר, אחרי תואר או לקראת סופו. מנוסה, סגור על עצמי. בטוח (בכל משמעות שיש למילה הזאת). שלם.

ונראה שאני דווקא, בהיגעי לגיל הזה, במקום ההפכי לו. בודד, ריק, חלול, עצוב, פסימי, מעורער.