משום מה קל הרבה יותר לכתוב פה אחרי כוס וויסקי וכמה בירות...
אני שונא את ההרגשה הזאת שלא עוזבת אותי... ההרגשה של החוסר מסוגלות, חוסר יכולת.
מצד אחד, אני מסתכל על הסביבה שלי, רואה שרוב האנשים, נמצאים באיזושהי מערכת יחסים, בינם לבין עצמם או לבין חברים אחרים שלהם.
ומה הפתרון? להתחיל, לא במובן של להתחיל עם מישהי, אלא להתחיל לעשות משהו בנידון
ואני מפחד... בעצם, אני לא יודע אם זה פחד. תחושת חוסר מסוגלות, תחושת יכולת ששואפת ל-0...
יום שישי הזה, איכשהו עומד בסימן ביטול.
ההופעה שכל כך רציתי ללכת אליה עם ידידה, בוטלה כיוון שלידידה יש דייט וכמובן שדייט קודם לכל דבר אחר...
הרעיון לנסוע למקום חדש, רחוק, לא מוכר, בוטל, כי די הבריזו (יאמר להגנה שביקשו סליחה) ולאף אחד חוץ ממני לא היה כוח.
וכשהלכתי לראות עוד ידידה שלי, היא הייתה עסוקה בלהתחיל עם מישהו (והוא איתה) כך שזה די שיעמם...
אז חזרתי הביתה.
אני לא יודע מה המטרה של מה שרשמתי, אבל לפרוק אני לא מצליח. אני עם גיטרה מתחת לבית-שחי, מנגן את העצב שלי החוצה, ולאט לאט מבין, כמה נורא זה... התרגלתי למצב הזה שאני נמצא בו, בעוד אנשים מספרים לי כמה נורא זה שהם כמה חודשים בלי סקס, אני שובר את הראש ומתחיל לחשוב כמה זמן אני בלי סקס, בלי נשיקה אמיתית, בלי איזשהו רגש שקשור למישהי, ומיד קופצים מספרים ושנים וזמנים ותאריכים ואני שוב מחדש מעלה את ההרגשה שזה המון זמן.
ולאט לאט....
לאט...
אני התרגלתי.
אני יודע שטוב יותר לא יהיה
ותהרגו אותי, כל האופטימים שבינכם, כל האנשים שמאמינים שאם רק נאמין ונשנה גישה פתאום משהו יצוץ ויופיע והיה מדהים
אז לא
אני מצטער
והלוואי והייתי אומר משהו אחר, אבל אתם טועים. טועים ובענק.
לא יהיה טוב, לא יבוא שום נסיך על סוס לבן ושום נסיכה על מגדל פעמונים לא תופיע.
התרגלתי
אני רוצה את השינוי הזה
אני מניח שהוויסקי עוזר קצת..
לפרוק
אבל זה לא מקל עלי
בכלל לא.
לילה טוב
(חחח, אני באמת מתפלא שכתבתי פה דברים בלי טעויות כתיב)
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
