Silent Chaos

ככל שאני חושב על זה יותר ויותר, אני מגלה שאנחנו באמת תרבות ובכלל מין של שגרה, לעשות כל דבר בסדר מסויים, בשעה מסויימת, מסיבה מסויימת; כך למשל נולדו כל ההתמכרויות, שהן למעשה לא הרבה מעבר למעשים חוזרים ונשנים אותם אנחנו לא יכולים להפסיק.

תחשבו על זה, התמכרות לסמים אדם מתחיל לעשן |להזריק|להסניף או מה שלא יהיה, מבחירה, בשביל שזה יעשה לו טוב, או ישרת מטרה מסויימת שקיימת אצלו. אחרי שאפקט הראשוניות וההתלהבות יורד, מתחיל עידן השגרה, המצב בו עושים דברים, לא כי הם מרגשים את אותו האיש, לא כי הם גורמים לו להרגיש חידוש וכיף שבו עדיין לא התנסה, אלא כי הוא יודע שזו דרכו להשיג מה שהשיג קודם.

באותה מידה, אפשר להסתכל על עוד המון דברים בתור 'התמכרות' הקפה בבוקר, התעוררות בשעה קבועה, יציאה למקום קבוע, בירה מועדפת וכהנה וכהנה.

כשאני חושב על זה יותר ויותר, אני באמת מגלה שחיינו מתנהלים לפי שגרות, יש את תכנון היום הממוצע, שכנראה גם לא יחרוג בהרבה מהיום הקודם וכן הלאה. קמים בבוקר, עבודה, ארוחת צהריים, עוד עבודה, חוזרים, מתאמנים או רואים סרט או משהו, הולכים לישון, וחוזר חלילה.

אנחנו גם מתמכרים לדברים הקטנים, הקפה, הפאב השכונתי, האוננות, הנסיעה במהירות מופרזת ועוד ועוד, אנחנו מחפשים את הריגוש שבהתחלה, שבלגלות משהו לא מוכר ומפתיע, לחפש, אני מניח שזה היה המקור של כל אותם סיפורי רובינזון קרוזו למיניהם, להגיע למקום חדש, להתנתק מהשגרה הקיימת ומהקיבעון שקיים בחיינו ולהתחיל לחוות מחדש הכל.

אפשר לראות את זה גם בסרטים היום, כמעט כל סרט מציג איזושהי שיגרה, אנשים חיים, לפעמים טוב להם, לפעמים רע להם, אבל הם רגילים לזה, אלו הם חייהם, כך הם חיים אותם, ולפתע, קורה משהו - מישהו מת, בחורה חדשה נכנסת לחיי הגיבור או סתם אסטרואיד מחליט להתנגש בכדור הארץ וכולנו עומדים למות. כך הם סיפורים, כך הם חיינו. אנחנו אפילו מאנישים כך את עולם החי, המחזוריות בהם הציפורים טסות לאפריקה וחזרה, עונות השנה, הגאות והשפל, ועוד ועוד 

גם אני מכור לאותם ריטואלים ושגרות, הקפה של הבוקר, הוויסקי של לפני השינה, סדרות שצופים בהם כל שבוע ומחכים ומחכים. איך שאני חושב על זה, נכון לעכשיו, נק' הקיצון, לטוב ולרע של בן אדם קורות בדיוק כהשגרה הזאת נשברת, כשמשהו קורה שהוא מחוץ למחזוריות היוםיומית שלנו - התאהבות, דיכאון, הפתעה, כולם חלק מאותה שבירת שגרה שמתקיימת במקום סטרילי. גם אם אתה במקום הכי טוב בעולם וגם אם בשבפל המדרגה, אי אפשר לשמור על המומנטום שם - זה רגע אחד, תקופה קצרה מאוד, מדי, שחולפת מהר. וכך, ההתאהבות הופכת ל'אהבה', ה'דיכאון' הופך לבאסה שבשגרה, והרבה יותר קל לנו להתמודד עם דברים שלא מפתיעים אותנו, ומצד שני, אנחנו רק מתפללים לאותו רגע חיובי, שיביא אותנו לשיא.

שגרה זה רע.

אני בדיוק במצב הזה עכשיו. בעבודה - העניינים התחילו להכנס לדברים רגילים - באים, הולכים, עובדים, אוכלים, עוד באג נפתח ושבוע לאחר מכן הוא מסומן כ'תוקן' ונבדק, או שבאג מוכרז בתור 'On Hold' ואז פותח הבאג מבין ש... לא יקרה, לא יתוקן בזמן הקרוב, אולי אפילו בכלל...

אני מתגעגע לאותה תקופה שבחיי החברה שלי היה איזשהו סטטוס קוו כזה, יודעים מה עושים בערבים, עם מי, לאן. בימים האלה, אני מרגיש שאני קשור לכל כך הרבה אנשים, קבוצות שונות. קשור ולא קשור. יוצא איתם ומרגיש לבד לבד. 

אני מחפש לעצמי חבר'ה חדשים, ספק מנסה להשתלב בתוך קבוצה מגובשת, מצד אחד, ספק מנסה לארגן ולבנות סביבי וסביב אנשים נוספים שגרה שכזו, שתביא נחת וחוסר דאגה.

התרגלתי לעובדה שאני לבד, ושזה לא עומד להשתנות, אני מסתכל על זה בצורה מאוד אמביוולנטית (בהצלחה לנבחני הפסיכומטרי - אפריל 2010), מצד אחד, העובדה שהתרגלתי שאני לבד, בהיבט הזוגיות, לא מעיקה עלי כל כך, היא עובדה מוכחת, הווה קיים, אמת שלא נוטה להשתנות וכנראה גם לא תשתנה. קל לי כך, במקום מסויים - בטוח. אני אחראי רק על עצמי, יודע איך מחר ייראה ותולה תקווה (פעם אחר פעם) שהנה, זה יקרה עכשיו. מצד שני, אני לבד(!) וזה לא הולך להשתנות, אני תולה תקווה, פעם אחר פעם, שזה באמת יגיע לאותו היום ובו משהו כזה יקרה...

כחלק מזה, אני באמת מנסה להכיר אנשים, בעיקר פוטנציאליים, אבל נתקל שוב ושוב ב'אין כניסה' מפרססים וממשיכים הלאה.

אם הייתה זו שיצאתי טמבל ולא נפגשנו, יש גם את זו שמשדרת לי באופן שלא משתמע לשתי פנים שבאמת אין סיכוי, והיא לא מעוניינת, יש את ההיא שפגשתי בין החברים של ההיא, נראית מדהים, מדברת נהדר, אבל לא זורמת.

אני רגיל לזה - רגיל לקוות ולראות שאני טועה, רגיל לראות עתיד ורוד ולהווכח שהוא נהיה שחור מרגע לרגע, זו לא פסימיות, אם הזכות לדבר על עצמי באמת תנתן לי, זו סוג של ריאליות, אני יודע, כנראה איך ייגמר היום, איך ייגמר השבוע ואיך ייראה הבא אחריו, במקום מסויים, כמו שכבר כתבתי, זה משרה ביטחון. ביטחון מלווה בבאסה.

אני מקנא באנשים שחיים את החלום, שיודעים איך להתרגש, וכל כך בקלות.

אם יש משהו שאני באמת רוצה לאכל לחברים טובים, לאנשים שחשובים לי, הוא שמחר לא יהיה כמו היום, לטוב ולרע, שהשגרה לא תהפוך למקצוע והעתיד לא יהפוך עובדה מוצקה.

היום, בארוחת הערב ההורים דיברו על זה שאמרו להם מזלטוב על יום נישואיהם ה29 רק השבוע, בפברואר, כשיום הנישואין בעצם בדצמבר.

"מתי יום הנישואים שלכם?" שאל אחי

"דצמבר" ענו הורי

"ומה החודש עכשיו?" שאל אחי.

באותו הרגע בדיוק, נפל אצלי האסימון, כמה אותו עולם נאור ודתי, הוא בעצם לא יותר מכת, מקום מסתור ומחבוא לאותם נשמות טועות המחפשות מנוח. הניתוק הכל כך גדול של האנשים מהתרבות והעבודה היומיומית של כלל החברה בארץ ובעולם, לא מסתכמת בשמירת כשרות (בד"צ מחמירה, למי שתהה), אלא ניתוק כמעט גורף מאותם נורמות שהחברה מובילה. 

כל זה טוב ויפה, עד לנק' שבה הממשל עומד מאחורי כת שכזו, מממן ותומך בה

היה השבוע עוד איזה קטע שהצחיק אותי מאוד, חב' שטראוס החליפה את ההשגחה הרבנית שלה, מרב כזה וכזה לרב כזה וכזה, התוצאה? בכל מיני מרכולים וחנויות, מוצרי שטראוס לא מוצגים יותר על הדוכנים והמדפים. החלק שמצחיק אותי בכל הסיפור הוא שרק הבנאדם שמאחורי האישור השתנה, האוכל - אותו אוכל. האריזה - אותה האריזה. הכל זהה וזהו - סוף העולם.

הייתי בירושלים ביום חמישי, מסתבר שקרובת המשפחה הכי קרובה של אמי - נפטרה, היא אחות של אמא של סבתא שלי, החזיקה מעמד עד גיל 98 (וחצי!) ונפטרה.

זאת לוויה ראשונה שלי, אני מניח שגם במתכונת היא לא הכי סטנדרטית. קטעי הקראה, הספדים מאוד יפים.

אני נוהג לזכור רגעים דווקא בשוט, צילום. מאותה הלוויה אני זוכר כמה שוטים.

א' - אני נשען על הקיר באולם ההספדים, לבד בין המון חברים ובני משפחה, מקשיב לבת, לנכדה שהיא כבר אמא, מספרים על רגעים יפים

ב' - מאולם ההספדים, הגופה נישאת על אלונקה לאוטו, מין דת'-מוביל כזה ומשם מועברת לקברה. אני זוכר את התמונה שלי נושא יחד עם אבי, נינה ונכדה של נחמה ז"ל לקברה, אני הייתי בצד של הרגליים, די מזעזע לראות את גופתה מחליקה לתוך הכוך הקטן הזה שם בבית בקברות בירושלים.

ג' - הבטיחו שיירד שלג בירושלים, שלא ייערם, לפחות שיירד, בדרך לשם עם ההורים ועם סבתא, השמש יוקדת, העננים רחוקים מלכסות את השמיים באפור-אפור כהה בסימן לגשם. ואני זוכר שכשקברנו אותה, התחיל לרדת גשם זלעפות, וקור, כזה שמקפיא את המפרקים בידיים. הסתכלתי על הגשם, וראיתי קצת פתיתי שלג, עפים להם בנחת בין טיפות הגשם הכבדות, מאמצות רגעים בודדים של קור כדי לשרוד עוד רגע בעולם.

נחמה, לא הייתה כזאת גדולה, היא הייתה סה"כ נמוכה ודי רזה, בשנותיה האחרונות גם נסעה בכיסא גלגלים לכל מקום, מה שהפתיע אותי בכל התהליך, מאולם ההספדים בו הגופה מונחת לראווה במרכז הבמה ועד לנשיאת הגופה לקבר וקבורתה, הוא הגודל, הגופה, עטופה בתחריכים לבנים, קטנה, כמו של ילד קטן, או כלב גדול, משהו באמת קטנטן, באותו רגע היה לי ממש קשה להבין איך ב98 שנות חייה, היא שרדה בגוף כל כך שברירי וקטן וחלוש.

זאת הייתה הלוויה טובה, במידה מסויימת, לא הרגשתי שהיה שם רגש של עצב, יותר של קבלה ועמידה בציפיות, אפשר לומר שאנשים התחילו להספיד אותה הרבה לפני מותה, להגיע לגיל 98 ולא לחשוב על מה אם ואיך ומתי, כנראה בלתי אפשרי, זה היה בלתי נמנע, הרגשתי, וכך גם המשפחה כולה. התכנסנו לאחר מכן בבית הבת, מוזר לראות איך המשפחה מפוזרת בכל העולם, אוסטרליה, אנגליה, ארה"ב, ישראל, ולחשוב שכל החמולה הזאת, נמצאת כצאצאים של אדם אחד, שחי לא כל כך מזמן.