Silent Chaos

היום קרה משהו שממש הפיל אותי מהרגליים.
בזמן שאני מסתובב בקניון השרון בנתניה, שבהחלט היו לו ימים יפים יותר, אני מקבל טלפון, על המסך מופיעה תמונתו ושמו של חבר מהצבא - יודן, שאני איתו צמוד צמוד עוד מאז הטירונות שלנו, לפני שנתיים וחצי.
נוצרה ביננו איזו שפה משותפת, שנינו בערך באותו הגיל, מבוגרים מכל שאר הילדים שעשו איתנו את הטירונות, וזה אולי אחד הדברים שקישר ביננו לראשונה.
מעבר לזה, עלינו לאותה סוללה וכו'.
לפני איזה חודש חגגנו את הפרידה של החברים מהסוללה מיודן, שטח עם חבר שלו לקנדה ומשם למקסיקו, קובה ומרכז אמריקה

- "מה קורה?"
-"מצוין, מה אתך?"

-"אחלה, איפה אתה?"

-"אני? בקניון בעיר, קונה מתנות למשתחררים."

-"וואלה... אני במקסיקו"

"מקסיקו?" אני שואל בתדהמה.
"כן, מקסיקו."

ומפה, דיברנו איזה חצי שעה, שבטח עלתה לו הון תועפות על חוויות, על הקומוניסטיות של קובה וכמה שאני אתחבר לזה בגלל מקורות אתניים כאלה ואחרים.
כשניתקתי, נפל אצלי האסימון של מה קרה פה.
במרחק של חצי יבשת, אדם, שאני מכיר לכל היותר שנתיים וחצי, מוכן לשרוף חצי שעה מזמן החופשה שלו, הניתוק שלו מכולם ומהכל במדינה הקטנה הזו, מוכן להשקיע המון כסף, רק בלדבר, בלשתף, לבהקשיב, בלהשמע.
זה לא פשוט, אבל הרגשה ששימחה אותי מאוד.

אתמול יצאתי טמבל. ואני מצטער על זה. באמת

בשדה ירוק, על גבעה תלולה,

אהבת חיי ליפול עוד עלולה.

אני מופתע לאללה.

הלכתי לישון אתמול בערך חצי שעה אחרי כתיבת הפוסט, שזה יוצא איזה 4... (עדיין לא הסתכלתי על השעה),

וקמתי עכשיו. 15.40.

גאד דמיט.

אני לא חושב שהייתי כזה עייף... אבל בכלזאת, גאד דמיט,

וגם מזגאוויר יפה בחוץ,  מזל שיצאתי לצלם אתמול ולא היום, אחרת הייתי קצת נרטב.

קשה לי לספר לתאר במילים את ההרגשה שיש לי עכשיו,
היא מורכבת מדברים, מנושאים, מחוויות, מתחושות בעקבות אותן חוויות;

אז בצבא היו לי השבועיים הארוכים ביותר שהיו לי אולי... בחצי שנה האחרונה...
תחשבו על הכשרה רצה, פלוס לעבור דירה, רק לא לבית אלא לכל המשרדים. לאף אחד אין זמן, כולם רודפים אחרי הזנב של עצמם ועסוקים בעיקר בלכבות שריפות.
נכנסתי לתפקיד חדש ישן. פעם, הייתי מה שנקרא מד"ר מגמה - שאומר עושה דברים ברמה המגמתית - משהו מקביל לגדודים אצל הירוקים. נגעתי בהרבה הכשרות, התעסקתי עם סא"לים ורס"נים, עשיתי, ניהלתי. והכי חשוב בכל זה, עבדתי באופן מסודר, משהו שבאמת הזכיר לי עבודה - מתחילים ב-8, מסיימים מתישהו - 9-10, מסודר!
למגמה יש מסלולים, משהו כמו פלוגות, לכל פלוגה כזאת יש מד"ר משלה...
מד"ר אחד התחלף ואז הגיעה ההחלטה שאני אגיע במקומו.
אני כמובן התנגדתי, אך איכשהו מסביב כולם חושבים שזה הצעד הנכון והטבעי והברור שיקרה.
אולי.

אני מאמין שלמשפט 'זה לא התפקיד, זה הבנאדם שעושה אותו', יש המשך, שאומר, 'אותו בנאדם בונה תמונה של התפקיד בעיני האחרים שעובדים איתו'.
וכך אני מרגיש, עזב את התפקיד אדם שמילא את התפקיד בצורה מאוד מסויימת ויחסית חלשה, אני לא חושב שאני מגיע מנק' חזקה או מנוסה, אבל אני יודע שלא היו ממש מרוצים ממנו.
הבעיה העיקרית שהוא השתחרר בלי תהליך של חפיפה, כך שאני נכנס לתפקיד הזה על עיוור.
וכלק מהדמות שהוא השאיר אצל הסגל, הוא עבד באופן שלו.
כשנכנסתי לתפקיד, לפני כשבועיים, חטפתי שוק, התחלתי ללמוד ולחוות. בעיקר ראיתי כמה דברים עוברים לידי, החלטות שאני צריך להיות מודע להם ולהשפיע ולשנות, עוברות כאילו אני לא שם. וזה מחליא אותי שאני מבין מאיפה זה נובע. "אבל איך לא אומרים לי שהמפקד מסלול עושה שיחה ב-8, הרי תיאמתי שאלון לקורס" אני צועק על אחד מהסגל.

בעיני רוחי אני רואה את התהליך של הכניסה לתפקיד כמין חתיכה שהוציאו מהפאזל וחתיכה חדשה מנסה להדחס, מנסה להתהפך, להסתובב אך לא מצליחה להכנס, ולא תצליח עד שלא תתגמש.  ובו בזמן אני חושב, אולי זה הפאזל שצריך להתגמש, אולי איכשהו החתיכה תכנס.

שבועיים ארוכים, הכי ארוכים שהיו, קשים. מאוד. אני מתחיל להתקרב לסוף השירות שלי, אך האופטימיות הזהירה הופכת לאט לאט לפחד.

מה יהיה עד אז? איפה אני אהיה?

מה אחרי זה? השתחררתי - מה עשיתי הלאה? למדתי - אם כן אז מה?, עבדתי? קרוב לבית או רחוק? כסף? מקצוע?

סוף השבוע הזה עומד בסימן מוזר, הערב אכלתי סושי עם חברים מהיסודי, עשינו איתם מבחן בירות והייתי במסיבת תחפושות של אקסית.

עברה לי מחשבה בראש שאני בקשר יחסית טוב עם כל האקסיות שלי,

שונא להיות הנייס גאי.

איכשהו, לראות כל כך הרבה אנשים ישנים, חברים של חברים, אנשים שאתה יודע להגיד להם שלום ומה קורה ובערך מה קרה איתם בחצי שנה האחרונה במספר נקודות ולא יותר, מכניס לך הרגשה מוזרה, קשה לי אפילו לאפיין עכשיו אם היא חיובית או שלילית. אם היא לכאן או לכאן, כך או אחרת, אני מרוצה שכך קרה.

-

ממליץ לכולם לראות את הסרט Into The Wild - עד קצה העולם.