אני מנסה לחשוב עם איזה מילים לפתוח את הפוסט הזה, זה די קשה, אני מוצא את עצמי כותב ומוחק, וכותב שוב ומוחק שוב.
משהו בהרגל המגונה הזה, לצאת למרפסת, להתסכל על נופיה השוממים של נתניה עם חצי כוס וויסקי ביד ולחשוב, מוביל אותי לדברים שבכלל לא רציתי לשמוע מעצמי. זה די מוזר, אני רוצה לחשוב, נהנה לעשות את זה, אבל זה מביא אותי למחשבות עליהן לא חשבתי, שלא רציתי להעלות בדעתי, מעלה כעסים חדשים, הרגשת צדק ונכונות מעשים ומצד שני שנאה עצמית גדולה כל כך.
בשבוע שעבר יצאנו לטיול, באזור קיבוץ גלעד, מסלול לא ארוך שמוביל לאגם טבעי שנוצר מהטיית נחל מסויים, באופן מפתיע ולא מתוכנן (שממש לא מתאים לי), החלטנו להפשיט עצמנו מהבגדים המזיעים ולקפוץ למים, כמובן שהייתי שם לתעד את הכל. היה מדהים, הרגשה עילאית של חופש, כיף, גל של קור שוטף את הגוף המזיע [בשלב זה נפסיק עם התיאורים האירוטיים], בקיצור - כיף!
לאחר החזרה הביתה, הסתכלתי על התמונות, אני העלתי את התמונות שלי לספר-פנים ובחורה אחרת, שהביאה מצלמה מוגנת ממים צילמה מתוך האגם, הנופים - מרהיבים, האנשים - יפים, ההרגשה - נפלאה, אבל אז ראיתי איך שאני נראה, הופתעתי, עם יד על הלב אני יכול לומר בבטחון מלא שלא חשבתי שאני נראה ככה. תבינו, הייתי לוחם בשירות הצבאי... "לוחם", אנשים יגידו... כך או אחרת, לא המעטתי בספורט או בכושר, מאז שהשתחררתי, אני עושה פעילות ספורטיבית לפחות פעמיים בשבוע, בשבוע רגיל - רץ פעם ושוחה 3 פעמים, והפלא ופלא, בחצי שנה האחרונה, מאז השחרור, העלתי סביב ה10 ק"ג. לא מעט, בלשון המעטה. ודווקא התמונות האלה המחישו לי את הפחד הגדול ביותר שידעתי, השמנתי... ברמות קשות... בעיני השאר, זה נראה די סטנדרטי ורגיל, לא הייתי שחיף, גם לא רזה במיוחד, אבל לראות את כולם, יושבים על רפסודה באמצע האגם היפהיפה הזה, כולם - נראים טוב, חטובים ויפים, ואני עם הצמיגים שלי... עם הידיים העבות.
נגעלתי. וכל מילה מיותרת
משום מה, זה הביא 2 גישות הפוכות שאני מתנהג בהם או לפיהם בחיי, מאז, וגם לפני,
מצד אחד, דווקא המראה הזה, הגועל שאני רוכש כלפי מה שאני רואה, מביא לי בוסט של מוטיבציה, אני צריך להתאמץ יותר, דווקא להשקיע יותר בשיפור המראה, לא לוותר, להקפיד, להתאפק, להגמל, לא להתפתות לכל הדברים הטעימים והעצלנות שכל כך נוח ליפול אליה.
ומצד שני, ההשחטה, ההרס העצמי, הויתור, הידיעה שלמרות שבחצי שנה האחרונה אני קורע את התחת, אפילו עם מטרה אמיתית מול העיניים, לא רזיתי, לא הגעתי לאי אלו תוצאות ברורות ועומדות במבחן, נכשלתי. זה אבוד, במקום מסויים, אז אני אוכל את הפיצה ואת הצ'יפס וההמבורגר, וכל הקוראסונים, אני אוותר על האימון, כי אין כוח או כי גשם בחוץ ואין רצון ועוד אלפי סיבות.
אני לא אחד הצדדים באופן מובהק. כמו מטוטלת מעצבנת ומציקה בחזרתה העקבית אני נע בין צד אחד לשני, לפעמים ניחן בעודף רצון ומוטיבציה לעשות יותר, להשקיע יותר, להתאמץ, לעבוד יותר קשה, חזק יותר, רק בשביל לעשות עוד 2 בריכות או לרוץ מהר יותר, ולפעמים דווקא - ה'לא אכפת' לי הזה, אז אני אוכל את הגלידה, אז אני אוכל את ההמבורגר וכו'... זה הורג אותי שאני לא נצמד לצד אחד, מוותר לעצמי ולא משקיע מספיק.
לכאורה, הצד הראשון הוא הנכון, והרצוי הוא להתמיד בו ולתת עבודה קשה יותר וחזקה יותר, אך אני לא מצליח לאחוז בהגה ולשלוט בזה...
היום, בעוד בדיוק שעתיים, ההורים שלי יוצאים לקראת שדה התעופה, לשבוע וחצי של סקי באפלים המושלגים של אוסטריה.
כמה קשה היה לי להתאפק, לבלוע את הכעס, הצדק העצמי שאני סוחב בלב כמו מסע, משקל עודף וכבד ולשתוק, אבל לא יכלתי, כמו כל וויכוח שמתפוצץ - הכל התחיל בי, שאמרתי בדיוק מה שהיה על ליבי, הסיפור לא כזה מסובך הטלפון בבית לא עובד, לי זה לא ממש משנה, אמא שלי עם נציג של 012 בטלפון, קוראת לי לעזור, כשאני מגיע היא נותנת לי את השפורפרת ואומרת 'קח - דבר איתו'... אני מדבר, מנסה לעזור, לראות מה צריל לעשות, למרות שאני אפילו לא משתמש באותו קו טלפון, והיא יושבת ומשחקת סוליטר, לי זה הזכיר את ההרגשה של ניקוי הסלון, כשאיזה ילד יושב ורואה טלויזיה, זה פשוט מרגיז, חוסר האכפתיות, חוסר המודעות שלו לגבי זה שאולי צריך לעזור, לא לנופף בזה מול העיניים, ודווקא לנסות לעזור, במה שכן אפשר... "מה אני יודע שאת לא יודעת?". אז אמרתי לה ב-מילים שייצגו בדיוק את מה שחשבתי - "אין לך בושה..." וכנראה שחוסר האיפוק הזה, שיירשתי לפי גנים מסויימים - פתחו ויכוח שאני כל כך רגיל אליו כבר... "אתה לא עושה כלום בבית" וכאלה וכאלה... "אתה כבר גבר בן 23 ועדיין לא יכול לעזור בכלום בבית הזה"...
נמאס לי שאני צריך לנסות להוכיח שאני עובד מספיק קשה, נמאס לי שהכל פה נספר ונמדד כמה קשה כל אחד עובד, בעיקר כשמי שסופר, סופר רק את מי שלא עובד, בעיקר בתחומי הבית.
תראו, אמא שלי היא מורה, על אף שהיא עובדת מאוד קשה, והרבה יותר קשה ממני, היא עובדת הרבה פחות, ויוצא לה להיות בבית הרבה יותר, מושגים כמו שנת צהריים, מנוחה, חוגים, שזרים לי לגמרי, אצלה הם בסטנדרט ובלקסיקון, ועדיין, אני זה שלא עובד מספיק.
אני שונא את זה שבבית שלי דברים מתנהלים כמו ברוסיה הקומוניסטית, יש שליט אחד, אדם אחד שקובע שכולם חיים יחד ובשיתוף וכולם צריכים לעזור ולתת יד בכל נושא, רק שמידת העבודה, הסדר שלה והכמות, נקבעים על ידי אדם אחד השליט.
אמרתי להורים שלי, ולא בפעם הראשונה, "אני לא גם אתכם, אני גם אצלכם". אני שונא גם את הקטע הזה שאנשים מסתכלים, כאילו מקשיבים, אבל אז מתייחסים למה שאמרת, בתור מה שבעצם הם כבר שמעו עוד לפני שפצית את הפה...
אני חושב ברצינות על לעזוב את הבית, אבל אני לא רואה הזדמנויות של איפה ואיך, אני מנסה לחסוך לניו זילנד בחורף הבא, ובינתיים להתאפק ולשתוק ולכאוב, ולהמנע מהטבע שלי - הצודק...
יותר מהכל אני שונא שאני, בגיל 23, מנהל ריבים של ילד בן 15 על צדקתו אל מול צדקת ההורים, אני כבר לא יודע איפה הבעיה - באמא שלי? (אבא שלי דרך אגב, מקבל בעיני את אחד הקרדיטים הגדולים ביותר, על זה שהוא מסוגל לחיות איתה ועדיין לא להתקלקל ולרדת לרמה שלה) בי? באופי? באיפוק? בצדקנות?
ובנושא קצת אחר
אני מאוכזב מעצמי, בעיקר מהמצב בו אני עומד היום, כבר וויתרתי, זה לא שהורדתי ציפיות, ביטלתי אותם לגמרי... אני כמובן מדבר על הקטע הזוגי, אני כבר לא פוזל הצידה ומדמיין את מערכת היחסים שיכלה להיות עם ההיא או הזאת או כל אחת אחרת, אני כבר לא מסתכל על חברים עם חברות או חברות עם חברים בקנאה במחשבה של "יכלתי להיות שם", וויתרתי, אם היא תבוא, אז תבוא, אני מקווה שאני גם אשים לב שאני שם, למרות שגם זה לא בטוח, אולי אבחין בה, באופי המיוחד. אולי היא תראה משהו בי שלא ראתה באף אחד אחר, אולי תנסה לגעת, איפה שאני כבר שכחתי איך ההרגשה של המגע עצמו. אולי, אבל כנראה שלא, כנראה שאף אחת לא תבוא.
אני שונא את זה, שונא את המצב הזה, אומרים שדברים לא קורים אם לא חולמים עליהם, וכל דבר מתחיל בצעד קטן שעושים, אני כבר הלכתי יותר מידי, לא שעשיתי הרבה, אני דווקא מתכוון לפאן הרגשי ופחות למעשי, חיכיתי יותר מידי.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
