לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Silent Chaos


...Everybody's looking for somebody's arms to fall into


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

On Our Way Home


אני אתחיל את הפוסט בחג שמח לכולם, מקווה שאנשים נהנו בחג הזה ושהזמן עשה להם טוב.

הייתה לי לא מזמן שיחה עם המפקד שלי, בה הוא שאל אותי, Straight Forward, אם אני מרגיש מסופק מהתפקיד החדש.

עניתי לו שזה נחמד לראות שכל התכנון שלך מחזיק ושום תוכן לא נופל, טוב שסגל מתפתח ונבנה.

הוא הסתכל עלי וענה - וגם בצדק - לא ענית לי, האם אתה מרגיש מסופק מהתפקיד החדש.

נשארתי ללא מילים.

ואולי גם בצדק, אני באמת חושב ששכחתי מה זה להיות מסופק מהתפקיד שלך,
אני מכיר את ההרגשה של סיפוק, אני מכיר את הרעיון שמאחוריו, ואני לא יודע איך להגיע לשם.

לאט לאט, כבר התחלתי להריץ תוכניות לאחרי השחרור, למרות שזה יקרה בעוד משהו כמו חצי שנה בערך, אני מתחיל לתכנן.

לתכנן טיסה לארה"ב, לתכנן עבודה, לתכנן לימודים.

ובעצם, הכל נתקע באיזשהו שלב של חוסר ידיעה, שלב של אי וודאות כזאת - עם מי אני אסע? אני בכלל רוצה להמשיך ללמוד מחשבים? להמשיך לעבוד בחברה ההיא ולנסוע כל יום עד לאור יהודה? להשאר בתחום של מחשבים? המון שאלות כאלה, שעולות ולא נענות בשום צורה.

זה ממש מפריע לי, אני צריך וודאות מסויימת.

מקווה שזה יתבהר

 

התחלנו לטייל, אני ועוד כמה חברים, בחודשיים האחרונים - עשינו כבר כמה טיולים יפים ומאתגרים, בעיקר לצפון, המקום שאני באמת נהנה ממנו,

אני חושב על הטיול של אחרי הצבא - לאן? עם מי? לבד?

 

אני נדהם לגלות עוד פעם מחדש את הדינמיות של החברות, הפרנדשיפ, אני מגלה שההקבלה לעלה כזה, ששוכב בתוך בריכה, שנופל עליה איזה סלע ומתחילה אדווה, גלים גלים שנושאים את העלה מעלה ומטה. ואותו עלה לא יודע מתי יעלה ומתי ירד, מתי הוא בשיאו ומתחילה הירידה ומתי הRock Bottom ואפשר לעלות.

אולי זה משהו שאני משדר, אולי זאת ההדבקות העיוורת שלי בעקרונות ובלהרגיש נכון ובלהיות צודק ולא חכם, ואיכשהו, אני מתנהג די רע לאנשים, אני יכול להודות בזה. אני לא חושב שכולם פה הם חסודים ורק אני טועה, אבל אני מוכן להודות בכיף שגם למרות שאני צודק ונאמן לעצמי ולדעות והעמדות שלי, יכלתי להתנהג אחרת.

 ואני יכול כבר לספור מעל לפעם אחת שאשכרה רבתי עם אנשים. ואני חושב לעצמי - כמה קשה זה לעצור את הנשימה, לחשוב רגע איך להגיד את מה שאני מתכוון אליו ולא סתם לירות מהפה כל מה שיוצא. כמה כאב ראש והרגשה רעה זה יכול לחסוך. הרבה....

 

Two of us riding nowhere
Spending someone's
Hard earned pay
You and me Sunday driving
Not arriving
On our way back home
We're on our way home
We're on our way home
We're going home

נכתב על ידי , 16/4/2009 00:13   בקטגוריות הסיפור שלי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Just to know you're alive


אני בבית.
שבוע רגיל, אך נראה כמו נצח.
זה תפקיד חדש, מסגרת חדשה, מחזור חדש וקשה, מלא חגים, כפול שניים קורסים, כפול חצי כוח אדם, כפול אלף עבודה, כפול מיליון כאב ראש.

היום, בעודי מנסה לנגן קצת, אני שומע מין אבן נופלת במרפסת. אבן קטנה כזו.
אני ממשיך לנגן ועוד אחת נופלת, אני יוצא ומסתכל, ורואה שאלה מסטיקים עגולים כאלה, שבורים.
אני ממש לא מבין מה הולך וממשיך לנגן.
מנגן ושוב שומע נפילה כזו, יוצא החוצה, מסתכל סביב ורואה תריס נסגר.
כאן כבר הבנתי את הקטע ובזמן שאני מנגן אני מסתכל בתריס בודד נפתח ונסגר.
מסתבר שאלה היו ילדים שכנראה רצו תשומת לב או סתם לא אהבו מה ששמעו והחליטו לזרוק עלי דברים.

זה התחיל במסטיקים אבל המשיך במספריים וספריי ושעון ומשחת שיניים.

למרות שבראשי עבר הרעיון המבוגר והאחראי של לצעוק עליהם "מה נראה לכם שאתם עושים? איפה אמא שלכם?"

המשכתי לנגן, פה ושם לקחתי כזה מסטיק וזרקתי עליהם חזרה.

זו התנהגות ילדותית. אני יודע, אבל בכל זאת, זה גרם לאיזו הרגשת התרגשות, חיים חדשים שכאלה.

אולי זה משהו בילדות שלי, אבל אני באמת מאמין שילדים עושים דברים הרבה יותר... טבעיים. אינטואיטיביים.

נכתב על ידי , 4/4/2009 02:54   בקטגוריות הסיפור שלי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בן: 38

Skype:  GuyKhmel 




13,392
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'ימן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'ימן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)