|
 And it's cold on the tollgate, With the Caledonian Blues
אז עדכון קצר - אולי קצר מידי על ארועי האחרונים
לפני שבוע, בדיוק, התקיים בבית ספרי, או כפי שאנשי העולם קוראים למקום הזה - אוניברסיטת תל אביב יום הסטודנט המסורתי. יום הסטודנט אמור להיות שמח, כיפי ונטול לימודים, אבל מה, שנת 2006 קצת מפקששת בעניין הזה, מה היה - היו הופעות - MC קרולינה (או בשמה אצלנו [שאני המצאתי] MC טרמפולנה), דנה ברגר ומטרופולין, הדגנחש, היהודים, פישיבום, חחחחחח סתם, אסף אמדורסקי עם אביב גפן. מבחינתי - בזבוז זמן טוטאלי. לא רק זה, היו של כל כך הרבה ילדים! פשוט היה אפשר לחשוב שזו איזה מסיבה של חטיבת ביניים כזו או אחרת... היו גם מלא מלא מלא דוכנים של מכירות; חולצות, נעליים, אוכל וזבל אחר.
ההופעות התחילו ב12, אני כבר ב2 הלכתי הביתה. היה משעמם.
ארוע הבא - הזיקוקים בת"א, אחרי המו-ו-ו-ו-ו-ן פרסומות למופע הזיקוקים הגדול שממשלת צרפת מממנת בים בת"א, שמגלמת את רצונם העז של הישראלים לגבי עמיתיהם הצרפתים - צאו לים ותתפוצצו.
מה שהיה, בעיקר, זה פקק, יצאנו מנתניה ב6 וחצי, כבר בשפיים היה פקק, נסענו לאט, אבל נסענו... אני וההורים, הפקק לכיוון תל אביב בצומת גלילות היה בלתי נסבל - החלטנו לקחת את הדרך של איילון - ולעלות איפשהו. טעות איומה! מסתבר שכל איילון היה פקוק ברמה כזאת שלא היה ניתן לנסוע, נסיעה של 20 קמ"ש נחשבה פריבילגיה, כל אותם האופנוענים שחתכו מימין ומשמאל לפקק עוררו את זעמם של הנהגים וחרפת נפשם של ילדיהם העוד יותר עצבניים.
בסוף, עלינו במחלף ההלכה, חנינו בערך בצומת דרך נמיר ורח' דיזנגוף - ממש ליד החניה של תחנת הרכבת ארלוזורוב , מי שלא יודע, אני אתאר לו את המתרחש. יש לנו 10 דק', אנחנו פה, צד א' של ת"א, זיקוקים שם, בעצם שם זה קרוב, כולה 2 אותיות. הזיקוקים זה כל-כך-רחוק-שללכת-נראה-פשוט-מיותר-לאור-הנסיבות-של-הארוע-הנוכחי... כזה רחוק. אבל מה, אנחנו משפחה של הולכים, אז הלכנו על זה... טעות אנוש... חרשנו, במלוא זיעתינו את רחובות תל אביב, רמזורים, מעברי חציה, מכוניות, רצים וממהרים אחרים, כולם היו רק מכשול בדרך אל מופע הזיקוקים הנכסף, את חלקם עקפנו, מחלקם התעלמנו ועל חלקם צעקנו דברים כמו - 'זה ממש לא בסדר שאתם נוסעים במונית, היא הייתה צריכה להיות שלנו'. בסוף, אחרי כמעט ריצה, הליכה שלא הייתה מביישת אף מורה לשל"ח, הגענו, לא קרוב, לא קרוב בכלל, מלון הילטון, המרינה של ת"א - משהו כמו 3 ק"מ מהטיילת ונמל יפו, שם היה מרכז הזיקוקים. התקדמנו לקראת המצוק שם, נגלה לפנינו מראה עצום של כמה מאות אנשים מנסים להדחס על המצוק כדי לראות שבבים של ניצוצות מאותם זיקוקים. נדפחנו קצת, והצלחנו לראות. היה נחמד, לא משהו מיוחד ב-כ-ל-ל... בקטנה, עשינו קצת ספורט.
ארוע הבא - יריד מחפשי עבודה (ברח לי השם המקורי של הסיפור) אצלנו באונ' תל אביב.
חינם!
חינם חינם חינם, הכל חינם, אוכל, בגדים, מטקות, קוביות הונגריות, DOKים (Disk On Key), גלידות, סוכריות, סוכריות גומי, אייס קפה, מיצים מוזרים, מרקרים הכל היה, מפתיע לגלות מה החברות הגדולות עושות בשביל למשוך עובדים פוטנציאליים, כל הנ"ל ועוד חולקו בחינם בדוכנים, לאלה המחפשים עבודה, כמו כולם, בשביל המטרה הקדושה של השגת דברים חינם... חינם.... התחזינו למחפשי עבודה.
-"שלום, אנחנו מחפשים עבודה"
-"אוקיי, מה אתם לומדים?"
-"מדעי המחשב..."
-"איזו שנה?"
-"שנה ראשונה".
(מבט של - 'אוקיי, שנה ראשונה, יש לכם זמן להיות פה ולדבר איתי? עופו ללמוד)
-"ממוצע של הציונים?"
-"85 (אז עיגלנו ב20 נק' מעלה, ?Who Gives a Fuck)"
-(מבט ספק משועשע ספק רשע) "טוב, תחזרו בשנה הבאה"
היה נחמד מאוד, היה אתגר פשוט לשכנע אותם שאנחנו שווים משהו, היה גם מאוד משעשע להרשם לכל מיני מקומות בתור 'יוני ברוך' ו'דן בן דוד' וכל מיני שמות מוזרים אחרים. זה היה דווקא כיף.
לפחות חזרתי הביתה עם פריזבי של חברת NICE שבכלל לא נחמדים...
ממצה :)
| |
I'll Be There For You
יש רגעים מסויימים, שבהם מרגישים לבד. לא לבד של - אני רוצה להיות לבד, אלא לבד שמתקיים בלי הכוונה, שממנו סובלים. משום מה, הרגשת הריקנות הזאת קורה ונופלת עלי מדי פעם.
יש לי בראש איזשהו סיווג כזה לכל מיני חברים שלי, יש לי חברים שהם שם, אני לא יכול להגיד שהם חברים טובים מידי או פחות מידי, הם חברים, ככה, איתם יוצא לי לבלות בימי שישי, איתם אין לי קשר חזק במיוחד, זאת אומרת - אין איזה דיבורים על כמה טוב או רע לי, סתם, שגרה..
יש חברים מסוג אחר - חברים של 'אני צריך', אלה שקשה להגדיר אותם כמו חברים, יותר כמו שלום שלום ביומיום - אפילו אין את שיחות החולין הנדושות האלה שנתקעים איתם, כשמגיע שלב מסויים בחיים שחבר מסוג כזה אומר לעצמו - מה יש לי שאפשר לקחת מגיא, או באופן פחות אגוצנטרי - אני צריך משהו, ולגיא בטוח יש את זה. לא מפריע לי לעזור, לא מפריע לי לתת, לא מפריע לי לתמוך. בכל הקטע הזה מפריע לי ששם זה נגמר, זאת אומרת, הם צריכים איזה סרט, תוכנה, עזרה באיזה נושא, את הדברים החומריים שאני משאיל להם, קורה שלוקח להם שנים להחזיר וכיוון שעכשיו אני רואה אותם פעם ב... שום סוג של קשר לא נשמר, אני ממש מתעב כאלה אנשים, למרות שאני מתאר לעצמי שאנשים מסויימים רואים אותי בדיוק בדרך הזאת, ואני, בלי שום כוונה להתנהג ככה - יוצא שמתנהג ככה.
ויש חברים מסוג שלישי... אלה חברים שיש לי איתם שפה משותפת, יש איזה אמון שנבנה כבר מזמן ומאז מתקיים ומחזיק מעמד... יש בקטגוריה הזאת כמה אנשים שאיתם הדיבור הוא פעם בכמה שבועות או חודשים, יושבים על כוס קפה, או סתם נפגשים ומתחילים לדבר, שיחות כאלה יכולות להגיע לשעות על גבי שעות, החלק המצחיק הוא שכאלה שיחות גם קורות עם אנשים שדיברתי איתם יום לפני ושוב יוצא שאנחנו מדברים כמה שעות טובות. אני יוצא ממש מאושר מרגעים כאלה
אני קורא מה שכתבתי עכשיו (למרות שלא קרה שמחקתי פוסט) אני חושב שאולי אני ממש טועה לגבי מה שאני בעצמי חושב, אולי צריך להתבונן לכל מקר לגופו, אולי אין כזה דבר חבר טוב יותר ופחות, אולי לא כל החברויות הן אינטרסנטיות.
אין לי חבר הכי טוב, כבר כמה שנים טובות לא היו לי כאלה, אולי זה גרם חסך מסויים, ואולי לא, אולי זה גרם לי להסתכל בעיניים יותר אמיתיות על כל מיני אנשים. אנשים עוברים מקבוצה אחת לשניה בלי בעיה, כל הקטגוריות האלה הן מאוד דינמיות, משתנות בכל רגע ורגע
מתוך שיחה באיסיקיו:
... אתה חושב שאחרי הצבא (הלימודים) יהיה יותר קל? - כן
אחרי הצבא יש ראש אחר
בתיכון בכלל לא למדתי לשבת על התחת וללמוד...
וגם עכשיו אני בוקשי עושה את זה, ברגע שקשה לי עם תרגיל, אני לא יושב ושובר את הראש, אני מוותר ומעתיק ממישהו, זה פאק שאני מת לתקן אצלי ואני לא יודע איך... ...יש לי חברים, גם עתודאים, שהולך להם מצויין והם חושבים על לפרוש. אני לא יודע מה לחשוב.
...אני מנסה להשקיע, זאת אומרת, אני לא אפרוש אלא אם הצבא יעיף אותי, אבל אני באמת מתחרט על כל הרעיון
לכולם הוא נותן בית חם אוהב בן אדם, רגשני וגם מתחשב כשזה נוגע לו ללב. אח... שיר טוב...
| |
|  כינוי:
בן: 38 Skype:
GuyKhmel  |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
