אז נכון שאומרים שקשה יש רק בלחם וגם את זה אוכלים
אבל קשה יש גם בעבודה...
לשבת מול מחשב בסביבות ה 10 11 שעות ביום זה קשה... וכל מה שאתה יכול לאכול זה רק את עצמך....
כן, התקבלתי לעבודה וכבר יש לי טענות.
אתם מופתעים? אני לא ממש... משום מה אני לא ממש מרוצה משום דבר בחיים שלי... מין פסימיות כזאת, אבל נדבקת... כאילו, הורים חרא, לימודים חרא, עבודה חרא (7 אלף שקל שנה שעברה שהלכו לאןשהו עד עכשיו).... אם הייתה תכונה שממנה הייתי רוצה להפטר זה התכונה הזאת, זה שילוב של קנאה ופסימיות....
בעבודה דווקא קיבלו אותי די יפה... הבוס שלי נעמד לידי, מסתכל עלי כשהוא עומד זקוף תוך התבוננות למעלה...
"מה? איך זה יכול להיות? שנה שעברה היית בגובה שלי"... חחחח
הרבה חברה פוטרו או עברו למקומות אחרים, אבל מצד שני חבר'ה מאוד נחמדים הגיעו.
אני ממש לא אוהב את כל ההצגה הזאת שיש שם, שמכבדים אותי וזה, שלמרות שאני עדיין קצת ילד (17)... טוב לא ילד... קטין.. הם מתייחסים אלי ברצינות ואני רואה את כל זה וצוחק... לא יודעים לשחק...
הם עדיין רואים אותי בתור הילד... שצריך ללמד אותו כל דבר... וצריך לחייך עליו והכל.. ממש כמו לתינוק... למרות שיש קצת צחוקים שמריציים אין משהו רציני...
הזמן שם עובר לאט לאט, אל תתפלאו שאני אכתוב מלא בלוגים סתמיים, אבל כשאומרים "לך ללמוד איזהו שהיא תוכנה" אתה יושב עליה שעה... שעה וחצי... שעה שלושים וחמש... שלושים ושש... ועשר שניות, אחת עשרה.... וזהו!!! פשוט אי אפשר יותר... אז נכנסים לאיסיקיו, גולשים, קוראים חדשות... אבל אי אפשר יותר....
עוד תכונה בעייתית אצלי זה המצפון. תבינו, אם אני מוצא פלאפון ברחוב, אני בשמחה אקח אותו, אבל אם אני רואה אחד סתם שאחד שכח או משהו לידי, אין לי ת'לב לקחת....
ככה גם בחברת הייטק, אני מרגיש ממש רע עם עצמי שאני מקבל כסף על גלישה באינטרנט.... לכו תבינו.... מצפון דפוק....
אתמול שכחו אותי בעבודה.
אני חוזר הביתה עם בחור בשם מישה, רוסי למי שלא קלט, הוא עבד עם אבא שלי והם נשארו ביחסים טובים אז אבא שלי ארגן שאני אקח איתו טרמפים לעבודה...
אז הבנאדם מתקשר אלי אתמול באזור 7 ורבע... אומר לי "גיא, אני כבר מגיע" ואני חושב לעצמי "מה כבר מגיע? למה איפה אתה?" ואומר "בסדר"... אז אחרי איזה 20 דק' הוא מגיע ומתחיל לצחוק על זה שהוא שכח אותי, בגלל שהוא מסיע הביתה אני צריך גם לצחוק מכל בדיחה שלו.... המצפון הדפוק....
אחרי שחזרתי הביתה התמלאתי באוכל ובעודף אדרנלין או אנרגיה או משהו אחר שאני לא יודע איך קוראים לו...
אז אמרתי בוא נרוץ, לקחתי את הרגליים ויצאתי, רצתי בסביבות ה3 קילומטר בערך. מי שמכיר את נתניה, אז מהאירוסים למלון כרמל ואז שוב בחזרה (עם הפסקות) זה היה ממש משחרר, פשוט כיף שקשה לתאר אותו.... מאבק וניצחון הרוח על הגוף....
חזרתי כשהשרירי רגליים כואבים כמו לא יודע מה.
בהפסקה שעשיתי במלון כרמל, בדיוק מתי שרציתי להתחיל לרוץ, ראיתי כלב חום, בגודל בינוני כזה, משוטט לו לבד בעולם, הרגשתי ממש רע בשבילו, ורציתי ללטף אותו.
הבאתי לו לרחרח לי את היד ואז באתי ללטף אותו.... פתאום (בם בם בם בם) הוא מביא לי כזה ביס, הוצאתי לו ת'יד מהפה ברגע האחרון, הרגשתי את הריר שלו... יאבאלה... קפצתי אחורה והסתובבתי והתחלתי לרוץ. בעעעע
כשחזרתי הביתה לקחתי אמבטיה אחרי איזה חצי שנה שלא עשיתי אמבטיה, זה היה פשוט כיף... לשכב בתוך מים. שקט. שום דבר לא זז, המפלס עולה עם הנשימות שלי ויורד איתן.
אחרי זה חוויתי את החויה הכי הכי כיפית בנושא האמבטיה... מציע גם לכם לנסות... כשאתם שוכבים באמבטיה הוציאו את הפקק והשארו לשכב... ההרגשה של המים היורדים היא כזאת כיפית... ממש משחררת.
דפקתי שינה ממש נעימה וקמתי עכשיו...
אכלתי והתקשרתי למישה לברר איפה הוא... הוא ואמר לי הוא יתקשר ב8...
בינתיים אמאבא הזונות אומרים לי, למה אתה מטריח אותו כל כך, הוא לא צריך לעבוד כל כך קשה, הוא עושה לך טובה, אתה צריך ללכת איזה קילומטר ושם לפגוש אותו. ואני אומר, אם הבנאדם מציע קודם כל לא יפה לסרב, דבר שני, זה לא כזה סיפור גדול, הוא נוסע באוטו של החברה אז היא משלמת לו על הדלק ולהכנס לקחת אותי זה ממש 2 דק'....
אבל כנראה שזה לא מספיק כדי לשכנע את אמא אז אבא שלי התקשר ואמר לו שהוא יקפיץ אותי לאןשו...
בעעעעע
טוב
עד הפרק הבא
דאסבידניה
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
