Silent Chaos

אני מנסה לכתוב, לחשוב על מה לכתוב, להעלות את הרעיון אצלי בראש.

זה לא הולך

יש כל כך הרבה מה לכתוב

ההופעה בסוף השנה

היומולדת של שרון

שאר הדברים המצחיקים באורנוס

הטמטום של דימה

לא חסר אנשים

ואין מה לכתוב

מוזר.
אין איך לתאר מקרה כזה, הרגשה כזאת.
 ההורים שלי חזרו אחרי סופשבוע מלא וגדוש בחוויות נעימות מהצפון, עם מלא סיפורים על אנשים שאירחו אותם שמכירים קרובי משפחה מירושלים ובקשר מצויין איתם, בית ענקי שבו שכנו במשך סוף השבוע הזה, הרבה סיפורים, הזמן רץ די מהר, כך אני זוכר, ישבנו סביב השולחן במטבח ואכלנו שניצלים טבעיים (אם גם אתם נגד זה, הצביעו לי בבחירות הקרובות לכנסת), המון תכנונים לגבי השבוע הקרוב, ראש מלא בתוכניות, סדרי יום.

 

אמא מתיישבת לקרוא אימיילים, 'סשה מת'.
הזמן עוצר.

 

סשה ניקיפרוב היה חבר קרוב מאוד של ההורים שלי, ביחוד של אבא שלי, הוא ראה בו לא רק חבר, אלא יותר כמו דמות אב אבודה, משהו שצריך לשאוף אליו.
פעם עוד שמעתי סיפורים על כמה כיף היה איתו, על כל המשלחות והטיולים שאבא וסשה עשו ביערות סיביר, רחוק עשרות קילומטרים מכל קשר לאנושות.
הטבילה הראשונה שלי במים, כשהתהפכתי בקייאק בנהר קפוא, היה איתו.

 

ההורים שלי ואח שלי נסעו בקיץ לפני שנתיים למוסקבה, להראות ולראות, בעיקר את ולאח שלי את המכרים שעדיין שם, את הקברים שניצבים מלאי אבק וחוסר השקעה. אני לא הייתי, חסכתי לפולין.
סשה נראה כל כך מאושר, ההורים סיפרו על החיים הקשים שלו שם, גם להיות יהודי וגם חסר עבודה קבועה ובכל זאת לשרוד. באמת הישג משמעותי.

 

כשיצאתי היום, יצאתי עם הרגשה רעה, קשה לומר שהיא עברה, רק נכנסה לHOLD כזה לאותם כמה שעות. כשבאתי לצאת, שאלתי את אמא שהייתה על המחשב ולידה אבא אם אני יכול לקחת את האוטו, 'קח.' היא אמרה, אבא החזיק משהו ביד.
'אתה תהיה היום ליד הים?' שאל בקול רועד.
'כן.'
'זרוק את זה פנימה' אמר, פתח את ידו ושם החזיק סרטן נזיר (סרטן החי בתוך כונכיה) שאותו מצא היום בצלילות שלו בצפון.

 

הגעתי לים, רוח, קור. התקרבתי למים, כמעט נגעו בי. חשבתי הרבה וזרקתי. היה בזה משהו מאוד סמלי. לפחות בשבילי.

 

יהי זכרו ברוך

למרות הפספוס הקטן, הבלוג הזה חוגג יומולדת. קצת יותר משנה, מה-8/6/04, אני כותב פה.
אנשים באו, אנשים כתבו, אנשים הלכו, פתחו וסגרו בלוגים.
ואני כבר בן 18 וחצי (כמה ימים יותר), שנה כותב, מה שאני רוצה, מה שאני מרגיש ואתם עונים.
אז תודה לכם. קוראים יקרים. תודה.

חשבתי בזמן  האחרון על אנשים שונים, וגיליתי שקודם כל, כמה שחושבים יותר, ככה מבינים יותר שרע. דבר שני והוא היותר עיקרי - שאצלי יש איזה כמות מסויימת של חברים וחברוּת שאני יכול לתת, הסכום נמדד בכמות ובאיכות. כיוון שבזמן האחרון אני מתחבר להרבה אנשים, אני מאבד קשר עם אחרים, זה רווח והפסד. כרגיל, רע לי עם זה, מי מתלונן טוב יותר ממני? אז זה מאוד חבל, זאת אומרת נהדר שאני מתחיל קשרים טובים עם אנשים טובים אבל נורא חבל על האנשים שאיתם נאבד הקשר, גם באשמתי.

 

חזרתי עכשיו מבית יהושוע, שם, כמו בכל חג שבועות, חברים של המשפחה, משפחת שורפ, עושים פסטיבל, מלא אוכל, מלא בידור ועוד קצת אוכל. היום הופיע שם אריק סיני (שכל הזמן אני מתבלבל בינו ובין אריק לביא ז"ל), פעם ראשונה שאני שומע שירים ואומר - 'היי, זה מוכר לי. זה שלו? איזה מגניב!!" הייתה לו גם גיטרה יפהפיה, אקוסטית, רבע נפח עם CUTWAY. התאהבתי.
אני מספר את זה לא בגלל אריק אלא בגלל משהו אחר, כחלק מהפסטיבל הזה, מאורגן מטוס קל שזורק שקיות מלאות ממתקים לשדה של המשפחה. התהליך הולך כך: הילדים מתאספים, המתוס מתחיל לזרוק את הממתקים לשדה, המבוגרים מחזיקים קו ידיים ארוך ארוך שלא נותן לילדים לעבור ולהפגע מהממתקים הנופלים מהמטוס.
בשנים הקודמות אני זוכר כל כך טוב כמה אני הייתי מהצד של הילדים, רציתי כל כך שקיות ממתקים, אספתי מלא כאלה, אכלתי וחילקתי אותן בין הילדים הקטנים. היום, אני הייתי בין המבוגרים שהחזיקו את קו הידיים. אני מזדקן, מתבגר. לא יודע איך לאכול את זה...