Silent Chaos

הנה סיפור חדש, אין לו כרגע שם, סתם יצירה, אני אשמח אם אנשים כשרוניים שכמותכם תציעו לי רעיונות.
תודה.

---

נסיעה רגילה, 25 דק' לכל כיוון, כל יום, זאת הבעיה שגרים רחוק ממקום הלימודים.
אוטובוס רגיל כזה, עירוני, נמוך, כסאות דקים כאלה שלא נוח לשבת עליהם, אני יושב מאחורי ריבוע הכיסאות הזה שני זוגות של כיסאות שמשמשים בדרך כלל לילדים כמקום ישיבה עם מקום לרגליים. היום יושבים שם דווקא, זוג אתיופי, היא

 

לבושה במין ברדס לבן כזה, מזכיר במקצת טלית, בן זוגה לבוש בחליפה חומה וכובע, אפשר להריח את תבשיליה של האשה לפני הנסיעה, ריח מתוק-חריף כזה.
מימיני חלון פלסטיק גדול, במושב שמשמאלי זרוק התיק שלי, מלא בספרים ומחברות.
אנו ממשיכים לנסוע, פחי זבל חומים, כרי דשא ירוקים, ילדים יוצאים שמחים מהגן בליווי הוריהם, איש לבוש בחליפת עסקים צועד בקצב מהיר לקראת הבנק.

 

כפתור נלחץ, הפעמון מצלצל, שלט ה'עצור' נדלק, האוטובוס מאט, הדלתות הקדמיות והאחוריות נפתחות, שני נערים יורדים תוך כדי צחוק מהאוטובוס בזריזות, הדלתות נסגרות, אשה מבוגרת צועקת - 'נהג, נהג, עצור', הדלתות

 

האחוריות שוב נפתחות, האשה יורדת לאיטה, הדלתות נסגרות והאוטובוס מתחיל בנסיעתו העיקשת לסיים את יום העבודה.

 

מבטי לא יורד מהחלון, מסתכל, שקוע, רואה, אך לא מסתכל על כלום, לא מתמקד, רק מסתכל, בוהה.

 

"אפשר לשבת?", אומר החיוך.
אני עובר ממצב בהיה להתמקדות בדמות, "בטח", אני אומר תוך כדי שינוי מבט אדיש לחיוך שיורד מיד, אני עובר מתנוחת החצי שכיבה שלי על שני המושבים למצב ישיבה על המושב הימני, העברתי את התיק אל בין הרגליים, המשכתי לבהות

 

במראות שמעבר לחלון.

 

צלצול מוכר, Help של הביטלס, אחד השירים היותר מוצלחים שלהם, אני מסיט שוב את מבטי, זה לא הצלצול שלי...
המילים מתחילות לזרום - 'אני עכשיו באוטובוס, אני אגיע עוד 10 דקות, מקסימום, אני מבטיחה...' מילמולי מילים מגיעות מהאפרכסת במכשיר הסלולרי, 'כן, אני יודע, אני מאחרת ב40 דקות'...'כן, הייתה יומהולדת לחברה

 

שלי אתמול, חזרנו קצת מאוחר מידי...', קולה נשמע אחראי מאוד, התסכלתי עליה, התמקדתי, עיניה היו חסרות ניצוץ מסויים, זה הדהים אותי, אני רגיל לראות אנשים עם עיניים שכאלה, לא נוצצות בהתרגשות כאילו הם הולכים לספר לך את סיפור הגבורה האחרון שהם חוו, אלא יותר כמו סוג של רצון לדבר, רצון להתבונן, 'זה בוודאי בגלל העייפות', חשבתי לעצמי, אך עם המחשבה הזו, עיניה המישכו להדהים אותי יותר ויותר.
לא נעצתי עיניים, זה יהיה קצת מוזר לשבת באוטובוס ולגלות שזה שיושב לידך, מבטו תקוע עליך, קצת מלחיץ, מרתיע.
נראה לי, באותו הרגע, שאני מסתיר את מבטי עליה, היא ניתקה את הנייד שלה על ידי קיפולו לשניים, בעדינות שלא ראיתי מעולם, צליל הסגירה כמעט ולא נשמע.
ידיה נראו עדינות, ללא שריטה, וללא שום עזרים, שום טבעות, שום צבעי ציפורניים מיוחדים ובייחוד ללא כל ציורי ציפורניים מזוויעים.
העברתי עליה מבט כולל, את הגובה לא ממש יכולתי לקלוט, אבל היא לא נראתה נמוכה, שיער חלק, אדמוני כהה כזה, עם פסי חימצון צהובים שדי התנדפו עם הזמן, סנטר עגול, אף קטן עם נזם,
היא הכניסה את אוזניות שבצבצו מהתיק שלה לאוזניה, חיוך נגלה על שפתיה הוורודות הדקות, חיוך של אושר קטן, של 'איך אני אוהבת את השיר הזה', עיניה הצטמקו, קשה להשאר עם עיניים לא פתוחות וחיוך, קסמה נגה לי במלוא הודו.
'עזור לי', נשמע צלצול הטלפון שוב, המוזיקה באוזניה הייתה חזקה מידי והיא כנראה לא שמעה, בזמן שראשי התחבט בשאלה איך לומר לה שהטלפון שלה מצלצל, גופי פעל מעצמו - ידי נגעה בה, מגע משי מלטף ונעים, חיוכה נשאר על פניה גם כשהסתובבה כלפיי במבט של 'כן? מה אתה רוצה?', היא לא הוציאה את האוזניות מאוזניה הקטנות, קלטתי את זה די מהר. עיקמתי את ידיי בצורת טלפון ואמרתי - 'טלפון'.
מילותיה היחידות היו 'אה', ומיד רכנה ולקחה את מכשירה, "רוני!!" אמרה, לא יכולתי להצביע האם רוני זהו הוא, או שזהו, כלומר זוהי, היא. 'אני כל כך מתגעגעת',כמעט צעקה לתוך האפרכסת, מלמולים נשמעו ,'מה חדש? כלום, אותה עבודה, אותם בעיות, אותם חיים...', היא דיברה מהר, לא קשה היה להבין שהיא מדברת עם דמות שלא ראתה זה זמן רב, 'איך בבסיס?', שאלה, משפטים על גבי משפטים, בינהם נשמעו תגובות כמו 'כן', 'אה-הא' ועוד שלל הסכמות, התבוננתי על גבותיה, עלו וירדו, כל חיוך, כל מעבר לפנים רציניות, 'יום חמישי... אממממ... אני אצטרך לבדוק ביומן שלי... סתם, סתם, בכיף', משפט כל כך קאלטי, אבל מצליח בכל פעם להעלות חיוך על שפתיי, 'בסדר, קבענו! יאללה, ביי', סיימה את השיחה בדרך האופיינית לתושבי ישראל.
'תודה', פנתה אלי, קפאתי.
לאחר כמה רגעים הכרתי שבה אלי, 'אין בעיה', אמרתי, היא חייכה, ושמה את אוזניותיה שוב במקום שלהן, כלומר, באוזניה (ולא על התיק שלה). החיוך לא ירד מפניה.
המשכתי להתבונן, הרגעים הכי טובים עוברים מהר מידי, שיערה הנופל וקם מהרוח שנשבה מהחלון הפתוח במושב ממול, מצמוציה העדינים...

 

היא שלחה את ידה השמאלית לעבר כפתור העצור, הנורה נדלקה, האוטובוס התחיל להעצר, זוג האתיופים שישבו לפנינו החלו בנסיון עיקש להרים את גופם העייף, פעם אחת נוספת, עד לפעם הבאה.
האוטובוס נעצר לגמרי, דלת קידמית נפתחה, ולאחר כמה שניות בודדות, הדלת האחורית נפרדה ממקומה על האוטובוס ונפתחה, היא קמה בזריזות, הספקתי רק לקלוט את ריחה, שאני מופתע שלא חשתי בו מוקדם יותר, ריח מתוק של יער, מתוק מתוק. היא נעמדה, לפניה היו זוג המבוגרים, הם ירדו לאט מהאוטובוס, והיא אחריהם, כשהסתובבתי לראות איפה היא, לא קיבלתי על כך תשובה, היא כבר לא הייתה שם.

 

חיוכה לא ירד מפניי בכל אותה נסיעה, וגם אחריה.
רגעים קטנים שהופכים אדם למאושר, לך תנסה להבין מה פשר החיים הללו.

16 ביולי, תאריך מאוד מאוד מיוחל מבחינתי, תאריך היסטורי, חגיגי, מסמל הרבה מעבר ל4 ימים לפני ה-20 ביולי  או משהו כזה.
סיימתי ללמוד את השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, זאת אומרת, לא סיימתי אותה בדיוק, נשארו כמה שיעורי השלמה ומועדי א' וב' אבל את תוכן הלימודים סיימתי.
אני מאוד שמח, למען האמת, זה כבר עבר לי עד עכשיו, אבל הייתי מאוד שמח היום.

 

בשעה האחרונה של השיעור האחרון, הועבר פתק -
- "מוחאים כפיים?"
- "כן, אבל לא להירשפילד (שם המרצה), אלא לסמסטר"

 

זאת בעיני מהות הסיום עצמו, מחיאות כפיים לסמסטר.
עכישו, יש רק את המבחנים שצריך לעבור, כלומר, החלק הקשה של הסמסטר...
אני באמת צריך להעלות הילוך, Shift Up, באנגלית זה תמיד נשמע טוב יותר, להתחיל באמת ללמוד, במקום סתם לדפדף בחומר, להתחיל להפנים את כל מה שאני קורא, לא לזכור. להבין.

 

לפעמים אני מקווה שכל זה כבר יגמר, שאני אוכל להסתכל אחורנה ולהגיד - היה מגעיל, אבל סיימתי את זה. אבל, לצערי, הדרך עוד ארוכה, יש עוד הרבה מבחנים לעבור והרבה שיעורי בית לעשות.

 

קיבלתי צו לטירונות שלי... ה-9 בספטמבר עד ה-19 לאוקטובר, קצת יותר ממה שחשבתי, הבעיה הנוכחית היא שזה עולה לי על כל מועדי הב' בלימודים, ואני צופה שאני כן אצטרך אותם, החומר הסמסטר, לא קל כמו בקודם, ואפילו בו הייתי זקוק לשניים.

 

אני מסתכל על החברים וממשיך לחשוב לעצמי, למה בחרתי בדרך הזאת, אני לא יכול לומר שאני מתחרט, אבל אני בהחלט לא שמח שבחרתי בדרך שבה בחרתי. הייתי רוצה להיות חייל מן השורה, עושה תפקיד כזה או אחר, משעמם בצורה כזו או מעניין בצורה אחרת, סוג של מישהו רגיל, ממוצע, אף על פי שכל העולם ובת דודתו אומרים - 'תהיה עצמך, טוב להיות מי שאתה, צריך להיות מיוחד' אני פשוט רוצה להיות רגיל, כנראה שאני עושה מספיק טעויות כדי לא להיות אחד כזה.

 

אני הופך את הכוס, מנסה להסתכל, רואה שלמשל הסמסטר התחברנו מאוד עם חבר'ה מסויימים, מחר הולך להיות על האש אצל אחת מהם, פשוט חבר'ה, במלוא מובן המילה, כאלה שאפשר לצחוק איתם, והם צוחקים עליך ואיתך, אני חושב שזה משהו בלתי נשלט, ברגע שחווים קרבה כזאת לאנשים, צורך של משהו  או אפילו חוסר הברירה שמשאיר אותך חייב להיות איתם. מתחילים להפתח, לגלות שיש אנשים שאולי מבוגרים ממך ב5 שנים או יותר, אבל גורמים לך להרגיש כל כך מיוחד...

 

כמו שכתבתי פה פעם, אני לא רואה רק את החצי הכוס  המלאה או הריקה, אלא את כולה, סוג של ריאליזם טראגי וקצת דיפרסי כזה...
יהיה בסדר, מבטיחים התשדירים, למרות שכל האמת בתשדירים האלה נמצאת עמוק בפרסומות בינהם.
אל תאמינו למה שאתם רואים...