Silent Chaos

מלחמה

 

יום רביעי שעבר, בבוקר כבר התחילו לרוץ שמועות חטופות על חיילים חטופים, בהתחלה, אחד, לאחר מכן שניים, שלושה, ארבעה, חזרה לשניים.
המספרים התחילו לעלות, מהדורות חדשות יצאו וחזרו מהפרסומות, דיווחים שוטפים מהשטח.
טנק נפגע. עוד מהדורה מיוחדת, הודעות חוזרות ורצות בתחתית המסך.
עוד טיל נורא, טיל נורה, כבר לא קטיושה, כבר לא דוד וגולית, טילים ארוכי טווח, פוגעים, הורגים.
אזור בטוח כמו חיפה, מקום שבו גרים חברים, קרובים, מקום בטוח ושקט, כבר לא שקט ומאוד לא בטוח, טילים נופלים.

 

השנה הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על קטיושה שהרגה אנשים, קטיושה, לא איזה טיל פאהר או משהו אחר, קטיושה, פצצת מרגמה בלי שום כיוון חדשני ושום חידוש טכנולוגי.

 

המחשבה על המושג 'מלחמה' עוברת לי שוב ושוב בראש, מי קובע שמתחילה מלחמה, מה הסממנים?
קטיושות נורו עוד לפני היציאה מלבנון, חיילים נחטפו גם אז, פחות או יותר אותם הדברים, אבל לפתע, אנשים מתחילים להתייחס לכל הארועים בתור מלחמה.
מה היא מלחמה אחרי הכל, היא לוחמה בין שתי מדינות, שני רעיונות, עם נפגעים והרוגים משני הצדדים, מלחמת גוג ומגוג, אמרו זיכרונם לברכה.
קל מאוד להסתכל אחורה ולומר - זוהי מלחמה, הגרמנים פלשו לפולין, התחילה המלחמה, תקפנו את המצרים בסיני, התחילה מלחמה.
אבל כאן, יש סוג של שגרה כזאת, לא משהו מיוחד, במבט של 10 שנים אחורה.

 

אני חושב שאני עדיין לא מעכל את זה, או שאולי עיכול היא לא התיאור המדוייק למצב. לא מבין את חומרת המצב, זה יותר קרוב, לדמיין שלא רחוק היום שעיר החוף שלי, לכאורה בטוחה, מרכז הארץ, מדינה נאורה ומתקדמת, F16, אפאצ'י, קוברה, טיל החץ, כל כך הרבה כלי מלחמה מתקדמים ועדיין, טילים יפלו, מרחקים אדירים - 100 קילומטר ויותר.
לא רחוק היום שגם בשכונה שלי יפול טיל, ומישהו יפגע, אולי זה יהיה מישהו שאני מכיר, אולי לא, אולי זה יהיה חבר, בן משפחה, הכלב שלי, השכנה ממול, אחות של ידידה, פצועים, הרוגים.

 

אני חושב שאני עדיין לא מעכל את כל זה, ואני מקווה ומאחל לכל אחד שקורא כאן שהיום הזה יהיה עוד רחוק, אין מלחמה ללא הרוגים משני הכיוונים, אבל במלחמה 'רגילה', יודעים מול מי נלחמים, יודעים על היכולת שלו, על אף יכולת ההפתעה האסטרטגית, ידועים הכוחות ואילו היום, יודעים מעט מאוד, חוץ מההומור השחור הנוכחי שנסראללה ברוסית זה חירבנה, שמועלה כל כך הרבה פעמים ברחוב ולדעתי אפילו לא מצחיק, לא יודעים ממש הרבה.

 

שבוע למלחמה, למרות שאנחנו מפציצים את כל דרום לבנון, במהלך דומה מאוד לבליץ על לונדון, הסוף לא נראה קרוב, מתי תתגלה האניגמה הנוכחית שתביא איתה את הסוף לכל זה?

 

אני מאחל למשפחות הנפגעים וההרוגים כוח, כוח להתאחד ולהתגבר על כל המצב, להשאר שפויים בעולם המשוגע שבו אנחנו חיים.

המונדיאל, שנגמר לפני כמה דק', היה ללא כל ספק שונה.שונה בהרבה רבדים.

 

בדקות אלה ממש, ששחקני נבחרת איטליה מצטלמים עם גביע העולם בכדורגל בידייהם, אני מנסה לנתח, כרגיל, מה אני רואה, איך המראות האלה, הרגשות האלה הופכים לכמו עוברים בצד לכולם, ורק אני ממשיך להסתכל באדיקות.

 

ראשית כל, המונדיאל הזה היה מפנה, אפילו לפני התחלתו, הוא היווה שינוי כיוון באופן הצגתו, כמה שבועות לפני תחילתו הודיעה החברה שקנתה את הזכויות לשידור משחקי גביע העולם בארץ על מחיר מופרז של 500 שקל, כמדומני, על הזכות לצפות במשחקים.
מיד התעוררה בהלה ציבורית - איך אנחנו, העם בו בחר ה', בכבודו ובעצמו, שחיים חיים עניים וחסרי כל ישע, עם מכשיר סלולרי אחד לכל אחד, וטלויזית LCD או פלזמה רק בכל בית שני, נשלם מחיר שכזה?
החברה מיד התעשתה, בדרכה שלה, וצמצמה את המחיר כמעט ב60% - למשהו כמו 300 שקל, אך אבוי, אפילו שהחברה עשתה צעד גדול מאוד כלפי התושבים המודאגים, אמרה החברה - 'מה אנחנו פראיירים?', ונמנעו מלשלם, בעלי קיוסקים קמו והודיעו בקול נחרץ שלא ישלמו את המחיר על שידור המשחקים בפומבי, 'שיבואו', אמרו.
החברה הורידה עוד 30 אחוזים בערך מהמחיר, והוא הועמד על 190 שקלים, מחיר סביר מאוד.  אף אחד לא מכריח אותך לראות כדורגל, בא לכם לראות, תשלמו.
בסופו של דבר, המשחקים שודרו בערוצים המסחריים - 22 ו-10, כמעט כולם, לפחות המשמעותיים ביותר.
הציבור הישראלי ניצח.

 

המונדיאל היה גם נקודת מפנה בקהל הבוחרים בקולו של רמי וויץ, כקול השדרן הסקסי בטלויזיה, או במילים אחרות, גם המין היפה...יותר... התחיל התעניין בפלא הזה, 22 גברים לבושים בבגדים לא ראויים המזכירים מעט את  מדי צבא המשמר של הוותיקן, ושופט, רצים מיוזעים הלוך ושוב לאורך המגרש, במטרה להכניס את הכדור לדבר הלבן הזה עם הרשת.
אין לי אפילו תיאוריה על למה נשים התחילו להעניין בספורט הקופיפי הזה, שכן כל השנים, הם התעניינו בספורטים יפים הרבה יותר... ריקודים סלוניים (ולא, לא מדובר על ריקודים בחדר האורחים), קפיצה אומנותית לבריכה ועוד.
זה לא שאני מזלזל בכן, אני אפילו בצד שלכן, באופן מסויים, כלומר, גם אני לא מבין מה יכולה להיות הסיבה להיות צמוד למסך (הדק) ולראות במשך 90 דקות (לפעמים אפילו עם הארכה) גברים מיוזעים רצים עוד ועוד.
השנה, לא שמעתי לא פעם ולא פעמיים על גברים שנענו לדרישות נשותיהם, לפעמים תוך איומים, על הזמנת חבילת המונדיאל.
הבעיה העיקרית שהגברים אל הצליחו אפילו להעלות עליה במוחם היא, שלמרות שהנשים ששות מאוד לראות את משחק הכדורגל, אין להם מושג קלוש כמעט לגבי הנושא, לדוגמא, אצלנו בבית, אמא שלי הייתה המעודדת הראשית לצפיה במשחקים, תוך משפטים כמו 'הנבחרת הארגנטינאית משחקת טוב יותר, אבל לגרמנים יש שחקנים יפים יותר', המשחקים עברו להם בשאלות כמו, 'רגע, לאן הקבוצה הכחולה צריכה להתקיף?', 'למה לזה שבצד מותר לתפוס את הכדור ולכל השאר לא?', 'אם השופט במגרש, מי השופט שרץ לאורך הקו ומנופף בדגלים?' ושאלת השאלות - 'נפדל?'.
לסיכום, נשים יקרות, אני מעריך מאוד את רצונכן לראות את המשחק, אבל בכל הרצינות, אפילו אם זה דורש הושבה מול המחשב ופקודה לשחק פיפ"א 2006 עד שתדעו בדיוק מה עושה כל אחד, ואיזה טלפון הקשר מקשר, תעשו את שיעורי הבית שלכן קודם, הנאה מהמשחק היא כמו הנאה מסרט, רוצים לשמוע רק את השחקנים.

 

אולי בגלל הגיל, אולי בגלל הזמן שעבר מהמונדיאל הקודם, המונדיאל הזה הביא איתו גם המוון מבצעים ופעילויות שלא ממש קשורות לכדורגל, המסעדה פאפאגאיו (ברזילאית), הציעה קפיריניה (משקה) חינם בכל נצחון של ברזיל, רשת אל-גאוצ'ו (ארגנטינאית) הציעה 50% הנחה ובירה ב10 שקל על כל נצחון של ארגנטינה. אלה המקומות שאני שמעתי עליהם, באל-גאוצ'ו אפילו ביקרתי , אני לא יודע אם זה גימיק שיווקי או משהו, בכל אופן, טיפ למונדיאל הבא,  אם אתם רוצים להביא לקוחות, קודם כל, יותר מבצעים אטרקטיביים, ושנית כל, שיקרו בזמן המונדיאל, ולא 24 שעות אחריו או משהו...

 

להפתעתי, השנה, עקבתי די באופן עיקש אחרי המשחקים, (בין השאר כי רציתי לאכול באל-גאוצ'ו... ), זה היה קצת מוזר, לראות כדורגל יפה, מעניין, פנדלים נעצרים, שערים מובקעים, פתאום כיף לעקוב, להתרגש, לדאוג.
לא, אני לא מתחיל לאהוב כדורגל, למרות שעוד 4 שנים, אולי משהו ישתנה. בי, או במדינה כולה.

 

מחר יש לי מבחן בחדו"א - חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, ביום שישי עוד מבחן, מבני נתונים ואז מתחיל החופש ויש ימבה תוכניות.
נקווה שיצאו לפועל.