נתחיל מהסוף, אין לי מושג מה פשר הכותרת,
חזרתי מת לחיות 4 עכשיו, סרט אקשן חמוד ביותר.
נהניתי דווקא
פאקינג מוקדם עכשיו, אני רוצה לשתות, לצחוק, לראות אנשים...
אבל כולם עייפים...
חזרתי משבועיים של אבט"שים איפשהו בין ירושלים לרמאללה...
להפתעתי, למרות שהמחשבה הראשונה שלי הייתה שיט!!! דווקא היה נחמד,
שמרתי משהו כמו 6 שעות ביום (רצופות, וזה היה נורא) ואח"כ היו לי בין 12 ל20 שעות של מנוחה
גמרתי ספר (עקרון הארבעה - איאן קולדוול ודסטין תומפסון) שהיה דווקא חביב... קצת מרוח ולא זורם, אבל העביר זמן בכיף
ואח"כ התחלתי לקרוא את 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'... אני שונא את הניו אייג'ינג הזה, הגישה המטומטמת שהכל מסביבנו קורה לטובתינו, ושצריך לבחון הכל מהתחלה והכל... פשוט בולשיט שיווקי. הגעתי שם לעמוד 55 והתייאשתי...
הנוף שם, באותו המקום, שנקרא הר בעל חצור היה פשוט מדהים - מדרום, נראתה ירושלים. בלילה, בעיקר היא העירה באופן מדהים
בשעות בין הערביים, כל הנוף התחיל להיות מואר במין ירוק עדין שכזה, הזכיר לי מאוד את מרכז איטליה, טרסות ושטחים חקלאיים שכאלה.
אך בזריחה, היה כל כך מדהים!! כיוון שהבסיס ממוקם על הר, מסביבו יש עמקים, בשעות הלילה אותם העמקים מתקררים ובבוקר, כשהשמש מתחילה לחמם את כל האזור, נוצר ערפל. כל האזור הוא ההרי וכך נוצר מרבד קסום של עננים ובינהם כפרים ובתים.
השמירה של 6 -12 הייתה המופלאה ביותר
ביום שלישי, נסענו עם כל היחידה לטיול בצפון, והמסקנות הן כאלה
1. לונה גל = חרא של מקום, המון ילדים קטנים, תור היסטרי לאבובים, מגלשה אחת שלא עובדת וחם!
2. אמו של הרס"ר שלנו עובדת כזונה. וזאת למה? כי הוא אמר שבלילה, כשישנו בבית החייל בטבריה, יש לפלגה שלי (ובה אני), שמירה בין 5 ל6 בבוקר, ולשם כך, כמו בכל הצבא, צריך לעשות תדריך, עליית משמר. השעה לתדריך נקבעה ל1 בבוקר, כשכולם חוזרים מהמועדון המעפן של טבריה. אלא שמה? רק הרס"ר ידע על כך, ומה שקרה זה שבכלל לא היינו צריכים לשמור!
3. המפקד סוללה שלי הומו, הוא שולח חיילים עם נשק, לתוך נחל (החצבאני) ובמקום ללכת על אחת הגדות, מחליט שיהיה כיף לעשות את המסלול בדוח - בתוך המים...
4. לעשות Body Surfing בחצבאני זה כיף, במקום לשוט את כל הדרך בקייאקים, באמצע קופצים למים ופשוט צפים עם הזרם.... כיף!
סה"כ -זה היה טיול באמת כיפי
בארבע שבועות האחרונים ביליתי פעמיים בבית, כל פעם נעדרתי לשבועיים
אני התרגלתי יותר מידי לחזור כל שבוע הביתה. אני לא מתלונן על כך, חס וחלילה, אבל לא רוצה לחזור ליציאות של פעם בשבועיים.
מה עוד חדש?
הבלוג חגג יום הולדת 3 לפני איזה חודש.
אני כל הזמן אומר לעצמי, תבחר איזה חודש רנדומלי, תבדוק מה היה אז, איך היה אז, על מה כתבת?
זה יכול להיות מעניין
מוציאים אותי לקורס מפקדים (מה שמפתיע כיוון שנהוג להיות 8 חודשים בסוללה ולא 4 כמוני ורק אז לצאת לקורסים),
המסלול הזה הוא יעודי לקצונה, 4 חודש קורס מפקדים ואחריו קורס קצינים.
אני כמובן לא מעוניין להיות אחד כזה ומתכנן איפשהו ליפול. כמה שיותר מוקדם...
אני עדיין לא משלים עם העובדה שאני לעולם לא אהיה ג'ובניק...
ועכשיו, לחלק האמנותי של החודש
בשמירות באבט"ש, כתבתי כמה שירים, חלקם גמורים וחלקם רק קטע בודד שעוד צריך להשלים אותו:
איך זה?
איך זה שהכל מסביב פורח?
ואיך זה שאני מהכל בורח?
ואיך זה שאנשים שמחים סתם כך?
ואיך אמרת קודם 'אני אוהב אותך'?
ואיך לפרחים יש ריח שכזה?
ואיך חולמים וזהו זה?
איך זה להרגיש מאוהב?
ואיך זה לחשוב רק על מה שעכשיו?
איך החיות מדברות בעצמן?
ואיך מאירים יום מעונן?
(צריך עוד הרבה עבודה)
זינוק בעליה
תמיד אמרת, אחרי ירידה יש עליה
תמיד אחרי כל באסה, נהיה טוב, טיפה
תמיד ההרגשה שוב משתפרת
ואני רק חושב, "מה את אומרת..."
(פזמון)
ואני מחכה לעוד זינוק בעליה
אני לא אתפלא אם גם את מחכה
רוצה כבר לראות, את המצב הזה עובר
רוצה להרגיש שהעולם משתפר
את שוב אומרת, יהיה לך טוב
ואני רק חושב שזה לא צריך לכאוב
מבטיחה שצריך רק תקווה
מה תקווה? אני צריך אהבה!
(צריך לחשוב על עוד שני בתים)
רק
רק לשמוע את קולך
אותו קול שמרכך
קול שעושה רק טוב
קול שיכול כל כך לכאוב
רק להביט בתוך עינייך
אוקיינוסים בפנייך
רק מבט אחד קצר
ובכל זאת כל כך מוכר
רק לחייך את חיוכך
בלי למה ואיך
איך בקלות את מצליחה
בקלות כל כך יפה
רק לבהות באור פנייך
בעדינות נמשייך
בלי לומר להתראות
לחכות רק לבאות
רק להסתכל קצת מהצד
ורק להרגיש הרבה לבד
ולקווד לרגע אחד
שתושיטי לי רק יד
(עם השיר הזה אני מרגיש הכי שלם... יש לי גם רעיון ללחן)
והנה כמה צילומים חדשים:
On The Road Again
Look Me in The Eye
Flow
וזה מסט שצילמתי בבית קברות לנפילי מלחמת העולם הראשונה שנמצא בבאר שבע
T. Vickers
W. S. Smith
S. W. Watts
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
