יש משהו פואטי בכל הסיוטאציה הנוכחית.
השעה 2, אני אחרי ערב עם כל הצוות בבית של הבוס, כמה כוסיות אלכוהול, כאלה שאיתם עדיין אפשר לנסוע הביתה. כוס קפה גדולה, כזו שגורמת לגוף להתעורר ולמוח להשאר במצב כזה של ערות-חלקית, כזו שאפשר רק לשבת ולחשוב, בלי לנתח ולהבין, רק להסתכל על הדברים ולחייך.
אני יושב במרפסת, שבנויה כל כך טיפשי, מרפסת בעומק של בערך מטר ואורך של בערך 8 מטרים. מכוסה כולה, כמו כל הבניין באריחים לבנים שנוטים ליפול. אפשר לחשוב שכך הינדסו אותם. ממש כך, שכעבור שנתיים, שלוש מהבנייה, האריחים יתחילו ליפול, זה אחר זה. יש כאלה שיפלו רק כמה סנטימטרים בודדים, ויש כאלה שימצאו את דרכם במורד 4 קומות, בדרכם האחרונה לקראת מצב הצבירה של חתיכות חרסינה קטנות מפוזרות ברצפת רחבת הכניסה לבניין.
אני יושב על הכורסא שמצאתי לפני כמה שנים ברחוב ואמרתי שתתאים בדיוק לרגעים כאלה. כחולה ודהויה, כזו עם היסטוריה, עם סיפור.
הרגליים נמצאות זו על זו, במין ישיבה כמו על ערסל טיפוסי, רק שהן נמצאות בכלל בפינה שבין קיר הבטון עם האריחים לבין המעקה הירוק. מי חשב על עיצוב חדשני ומכוער שכזה - קיר אריחי קרמיקה קטנים ומרובעים ומעקה ירוק מחליד?
לידי שרפרף, ספק לישיבה, ספק להיות מעמד לדברים. כעת יש עליו כוס וויסקי, חצי ריקה, ג'וני ווקר בלאק לייבל. יש בזה משהו מאוד הוליוודי, לראות את הדמות הזאת, יושבת במרפסת, שותה לאיטה וויסקי, לגימה קטנה, רכה, עם כיווץ שפתיים עדין, משחק שלם עם הוויסקי עצמו בפה לפני שהוא יורד במורד הגרון.
הלילה חם, ולח. זו כבר הפעם הרביעית שאני מוחה את הזיעה שעל המצח עם האמה שלי, שכבר רטובה וספק אם בכלל סופגת את הזיעה.
קול המזגנים בוקע מכל עבר, בכל הבתים שליד, המזגנים עובדים. קשה לי להבין איך אנשים חיו בלי השירות הנפלא הזה שנותן פתאום לכל אדם את הטמפ' הרצויה בה רוצה לחיות, כמובן במחיר מתאים של חשמל.
בכביש שצמוד לבית כמעט ולא נוסעות מכוניות, יש מין רגעים כאלה, של כמה מכוניות זו אחר זו ואחריהן שקט של כמה רגעים נוספים, ואחריהם עוד זרם מכוניות. הכביש המהיר שנמצא במרחק של פחות מקילומטר מהמרפסת הפונה אליו, נשמע כמעט כאילו נדם, כביש מהיר ובודד, מלא במכוניות בודדות עם אנשים בודדים.
כמו שאמרתי, יש משהו מאוד פואטי בסיטואציה הזו.
לוקח לגימה מהוויסקי. משחק קצת עם הלשון לפני שאני מחליט לבלוע ולכווץ שפתיים בסגנון הוליוודי.
הסיפור עם ההיא די נגמר. אני לא יודע אם כך הייתי רוצה שהדברים יגמרו, בשקט, בלי איזה צעקות או אשמה או ריב קשה עם רגשות ובכי, אולי כי לא התחיל כלום אז גם שום דבר לא נגמר.
3 דייטים היו, וכנראה שהם לא היוו משהו מיוחד עבורה.
זה לא ממש משנה מה היא רצתה לשדר, בין אם זה חוסר האכפתיות, העדר היוזמה והרצון בכלל לדבר, ליצור איזשהו קשר חדש, בין אם טלפון או סמס או סתם איזו הודעה בפייסבוק, היא נעלמה לה. או אולי זה אחד המשחקים שהיא משחקת, "קשה להשגה" קוראים לזה הרוב, אני אהיה אדישה וכך ירצו אותי יותר. כך או אחרת התוצאה היא זהה, יש גבול מסויים שבו אני יכול להתווכח וללכת ראש בראש אל מול הדמות הזאת שמציגה כלפי חוץ שלא אכפת לה, לא משנה לי אם היא באמת לא רוצה שדברים יתקדמו למקום כלשהו, או שהיא סתם משחקת משחקים איתי (ועם עצמה), התוצאה היא זהה, במקום לגרום לי לרצות להתקרב יותר, אני מתרחק יותר. ועכשיו אני רחוק מידי ולא רוצה לחזור לשם.
עם כל זאת, למדתי המון, אולי זו הקפיצה הראשונה, הליפ - כמו שאומרים באנגלית, שצריך לעשות לפני, כדי באמת להתגבר על איזה פחד. כבשתי איתה כל מיני פסגות מבחינתי, העולם הזה של דייטים וזוגיות קצת פחות מפחיד ומאיים, אמנם, הוא לא בהרבה יותר מוכר ונוח ונעים, אבל הרבה פחות מאיים.
בעבודה יש לחץ, איכשהו, אחרי כמעט 6 חודשי פיתוח ובדיקות, אנחנו מגיעים לתקופה שבה צריך להוציא מוצר מוגמר. הלחץ גובר, האחריות שהייתה מתגמדת אל מול זו שעכשיו וכל החלטה, הנפת דגל וקריאה ש'זה לא עובד' מביאה את כולנו לרגעי שיא. כבר הייתי בסיום שתי גרסאות, אבל משום מה זו מרגישה לי כאילו הרבה על הפרק, כאילו הקול שלי, המילה שלי בכל ההחלטה לשחרר את הגרסא הזו נשמעת בקול רם הרבה יותר.
אחרי שעות העבודה, התחלנו לצאת קצת, אתמול זה היה לסרט "ההתחלה" (תרגום אווילי לInception, אבל באמת אחד הסרטים הטובים של השנה, רוצו לראות), היום - על האש בבית של הבוס.
אחרי תקופה קצת קשה של חוסר עניין בעבודה, התחלתי להרגיש שאני מגיע לעבודה הרבה יותר בשביל ההומור והקטעים והרגעים הקטנים והמצחיקים שמקורם בשריטות הקטנות ולעתים הגדולות שיש לאנשים בחברה. פתאום לא רע להשאר עד מאוחר, כל זמן שיש מישהו איתך שם אתה מסודר.
התחלתי להשקיע פחות בכושר, אני מסתכל בתמונות ומגלה אדם לא יפה וגדול ושמן, אולי זה התדמית העצמית שלי, מצד אחד.
אבל מצד שני, המצלמה לא יודעת לשקר. אני לא אוהב מה שאני רואה, ועם זאת, כל העבודה שאני משקיע בחדר כושר, אימוני הריצה, השחייה המרובה, לא גורמים למשקל להשתנות ולא אפילו בחצי קילו ובפרט לא לגוף שלי להראות יותר טוב. לפחות לטעמי.
פתאום אני מוצא כל מיני סיבות מוזרות למה היום אי אפשר להתאמן, כי צריך לצאת מוקדם לעל האש, כי יש לחץ בעבודה ועוד המון סיבות.
מצד אחד רע שאני עושה את זה, מצד שני, אני מבין את זה, מפנים את זה ומנסה כמה שפחות ליפול קורבן לרצונות ולאינסטינקטים הרגשיים שלי, שזה פשוט לא שווה והכל, ודווקא למרות הרגש, להמשיך בהרגל ולהקפיד להתאמן.
לגימה מהווסיקי, לא נשאר הרבה, אני מתענג על המשקה החום המריר וחושב על התמונה הזו - אני, במרפסת, מיוזע, מקליד, שותה וויסקי, אולי איזה סיגריה הייתה משלימה פה את התפאורה הספרותית. סיגריה ואולי מישהי לחלוק איתה את כל האותיות האלה.
השעון מתקתק, התחלתי לחקור יותר ויותר, פחות על מה בדיוק ויותר על מתי ועם מי, בינתיים בחורה אחת בת 21 יצרה קשר, עדיין לא נפגשנו, אבל אני די אופטימי. מפחיד קצת לצאת למקום כזה לבד ולסמוך על מישהו שיהנה שם איתך. (בבקשה תחסכו ממני את כל ה'צריך לנסות' ו'אין משהו שמפחיד בזה. יש סיכוי לא רע שכמה זמן אחרי שתגיעו תיפרדו וכל אחד יעשה איזה טיול שבא לו', כל אותם המנוסים, תודה, שמעתי הכל, אבל עד שלא נכווים לא יודעים שמגהץ חם זה רע ליהודים).
ניסיתי להסביר לאיזה חבר למה הכי רחוק? למה כל כך רחוק כשיש לך טבע נהדר ומדהים באירופה ופה בארץ. זה קשה, קשה על גבול הבלתי אפשרי, כי זה משהו שדי מגדיר אותי, לשים לעצמי מטרות רחוקות, מטרות כאלה שאין סיכוי שאדם עם עבודה וילדים ותואר יתקדמו אליהם, רק ברגע הזה, שבו אני נמצא, ללא מחויבויות או דאגות, או אפילו געגועים, אני מוכן לעזוב הכל ולנסוע רחוק ככל האפשר, לאן שהרוח תיקח אותי.
לגימה אחרונה של הוויסקי, עוד מעט המסך יסגר, המכשב יכבה ואני אלך לישון.
אקום לעוד יום שכזה. חם ומזיע. מלא תקוות שלא יקרו ומלא חששות שאולי דווקא כן.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
