Silent Chaos

איי. עוד 12 שעות, פחות או יותר ואני אהיה בקורס, שאת סופו אני בכלל לא מכיר.
הקורס מתחיל בחודש וחצי של קורס מקצועי (קורס מיירטים 07),
אחריו קורס פיקודי של חודשיים וחצי (מש"קים 08)
במהלכם יהיו מבדקים לקצונה ואחריהם בה"ד 1 והשלמה חילית.
אני לא רוצה להיות קצין, אני אפילו לא סגור שלהיות מפקד זה הדבר הנכון ביותר בשבילי.
אני מקנא באנשים שיודעים לאן לשאוף, אנשים שיש להם את המוטיבציה והמטרה, מה שהופך את המסע שלהם, הקורס שלהם להרבה יותר פשוט. ברגע שאתה יודע לאן לשאוף, יודע מה אתה רוצה ולמה אתה בכלל רוצה אותו, קל לך יותר, הרבה יותר.
אני עכשיו מאוד מאוד מבולבל.

חשבתי על הרעיון של יציאות של פעם בשבועיים - חצאים, זה אומר שחצי מהאירועים השנתיים - הפסטיבלים, ערי הבירה, מופעי הקוקה קולה, הופעות אמנים אני אפסיד.
זה אומר, שחצי מימי ההולדת של החברים שלי אני אפסיד.
כואב.

אני כל הזמן חושב לעצמי, מה ההבדל בין חבר שכשילך למקום שאתה אוהב, יקרא לך, ובין אחד שלא ילך למקום מסויים אלא אם זה איתך.
אני, כנראה גם חושב על זה יותר מידי, מנסה להגדיר ולהבין ובעיקר להפנים מי מהאנשים שסובבים אותי הם חברים שלי, ומי הם סתם אנשים שיד הגורל וההרגל כפו אותם בסביבתי?
אני מרגיש שהחיים שלי הם כמו פאזל. החלקים צריכים להתחבר לתמונה שלמה של איזה הר מושלג, אבל החלקים בפאזל בנויים כך שאיך שלא תסדר אותם הם פשוט לא יתחברו.

מצבי הרוח שלי משתנים ללא הרף.
ובכולם, אני מרגיש לבד, באין סוף דרכים לא מוסברות

אירוני ביותר שתמיד שבמערכות יחסים אני פועל מהראש ולא מהלב, לא מצליח לומר ולעשות מה שאני מרגיש אלא רק מה שאני חושב, ובחיים עצמם, ביומיום, אני רואה בעיניים מה צריך לעשות, רואה שהעולם לא כל כך נורא, ועדיין מרגיש שהוא כזה.

מה יהיה איתי??