היום הוקרנו ב20:00 - שעות הפריים טיים של הטלוויזיה בארץ שני סרטים בנושא דודו טופז ומותוכחלק מאותו ריטואל שפוקד אותנו לאחרונה, שוב יוצאים אותם שידורים, מאמרים, דיונים על כמה היה איש טוב.
ואני באמת מתבאס מזה.לראות שוב את תסמונת מייקל ג'קסון - שבשנים האחרונות היה מושא לצחוק מצד אחד של כל הקהל העולמי ומצד שני, חבריו הקרובים, הנאמנים, התנערו ממנו.
כך קורה גם אצלנו, עם אותו דוד גולדנברג, שלא יכול היה לשאת את השם הזה, דודו "הראשון בבידור" טופז
כילד היינו צופים קבועים בתוכנית שלו, זה היה באמת בידור, תוכנית שמשלבת הומור, סאטירה, סוג של ריאליטי (דודו הולך לעזור לצבוע בית), במה לאמנים חדשים וותיקים.
אני זוכר טוב את שבי זרעיה, שעכשיו כמובן שזהו שם שלא אומר הרבה להרבה, כיכב שם בפינה סאטירית.
אני יכול להגיד בפה מלא, דודו טופז עשה טוב, טוב להמון אנשים וטוב גם לי.
אך מנגד, בשנים האחרונות לא שומעים ממנו הרבה.
התפלאתי לשמוע את שמו עולה בחדשות כחשוד לתקיפות של אנשי תקשורת.
עמכם הסליחה, אבל אני מרגיש חובה להסתכל על דודו בתור אותו אדם שהיה במהלך חייו, ברגעיו היפים וברגעיו הרעים.
אני סולד מהציבור הרחב שבוחר להסתכל על טופז כמקרה מצער של אדם טוב שהלך, כך לא ראתה אותו אותה חברה רק חודש אחד אחורה, ראינו אותו כולנו בתור חולה, נכה, נגע של החברה ברגעיו האחרונים ופתאום, כשבחר לסיים את חייו באופן כל כך פחדני ועלוב, ללא יכולת להתמודד עם המציאות אותה יצר.
בנוסף אנשים בוחרים להיות פסיכולוגים בגרוש ולספר על מחלותיו הנפשיות של טופז, הנרקסיזם, העובדה שצריך שישמעו עליו, התקשורתיות, הסכיזופרניה, פיצול האישיות, ילדותיות ועוד.
אני מצטער, אני מסתכל על דודו בתור אדם, שכמו כולנו היה אדם עם בעיות, אין בי טיפת סלחנות כלפי אותו אדם שבחר לפגוע באם שהלכה עם תינוקה, לשלוח כדור 5.56 תוך איום.
כמו שאמרתי, אני מסתכל על דודו לא בחתך של רגע אחד לפני 15 שנים, אז היה כובש את לב הקהל הישראלי ועוזר, אני מסתכל על הכוס השלמה, על חלקיה המלאים והריקים דודו טופז היה אדם כשרוני מאוד, אך עם זאת גם מאוד מסוכן, כנראה כצד השני של אותו מטבע הכישרון.
בעיני, הוא סיים את חייו בצורה שלא הולמת ולא מכבדת לא את עצמו ולא את האנשים שנשאו אליו עיניים, בין אם מאשימות ובין אם סולחות.
אני לא מסוגל לסלוח לו, אני לא מסוגל להסתכל עליו כאדם יקר וטוב שהלך לעולמו בטרם עת, אך עם זאת אני מסרב להסתכל עליו בתור מפלצת.
אני יודעת שתמיד תיהיה שם
רשמה לי ידידה...
ידידה זאת מילה מוגזמת, מישהי שהייתה איתי בשכבה בתיכון, אז היינו יחסית קרובים, והיום, בפעם האחרונה שדיברתי איתה זה היה לפני כמה חודשים ביום ההולדת שלה.
יש לה בעיות עם החבר, ואני כרגיל, נתתי את דעתי בנושא, דעתי הלא מלומדת ולא מנוסה, סה"כ 3 מערכות יחסים, כשהארוכה שבהם הייתה ל3 חודשים בקושי.
אני חושב שהמשפט הזה הוא מה שמאפיין אותי,
הוא היתרון בי והחסרון בי. כך לפחות אני רואה את זה
במקרה הצורך, אני אהיה הידיד המקשיב, התומך, הנאמן, העוזר - כשצריך, וגם כשלא צריך, תמיד אהיה שם.
ומצד שני, זה גם עקב האכילס שלי, אני לא מסוגל כנראה, איך שזה נראה עד כה, להיות מעבר, להיות הרומנטי, השרמנטי, להתחיל, ליזום, לנהל...
ככה זה נראה לי.
והבעיה העיקרית שלי עם כל הנושא היא שאני אוהב להיות ההוא שם, להיות זה שיודע להקשיב, אולי כי לי אין ממש אחד או אחת כזאת, ואני יודע שלמרות שזה רק פוגע בי, זה נראה לי נכון להתנהל ולחיות ככה..
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
