עלייך ועליי

דקה אחרי הכל. עדיין לא מעכלת את הסערה שעברתי. עדיין לא מבינה כלום ממה שקורה כאן.

סופסוף פגשתי אותך. סופסוף הסכמת או שבעצם לא ממש שאלתי אותך. אזרתי אומץ אחרי שכל הערב התכתבנו בהודעות. הייתי חייבת לסגור את זה איתך. לברר איתך מה קורה או לא קורה פה.

הגעתי אלייך רועדת כולי. פתחת את הדלת והעיניים שלך לא שיקרו לי. ידעתי שאני לא טועה לגבייך. ידעתי שאתה עדיין רוצה אותי, כמו אז.

ישבתי מרוחקת ממך, לא נותנת לעצמי להתקרב מחשש שלא אחזיק מעמד לשנייה אחת אם ארגיש אותך קרוב. דיברנו, אתה עדיין עם כל הסודות שלך - מסרב לפתוח את התיבה שלך ולספר לי. רק אמרת: "זה הכל אצלי. זה הכל שלי. אני לא אתן לך להיכנס לכל הבעיות שלי, אני צריך להתמודד איתן לבד. זה לא מגיע לך" ואני מסרבת לקבל את זה, כי אני יודעת, יודעת שאתה מרגיש ורוצה כמוני. והיום אני יודעת יותר מתמיד שזה נכון.

מתנחמת רק בעובדה, שאספת אותי אלייך ונתת לי להרגיש כמו אז. בטוחה בין זרועותייך. אהובה ורצוייה כמו אז. לא דימיינתי, לא פינטזתי. מה שעבר בינינו אז, המשיך באותו הרגע שהושטת את זרועותיך וחיבקת חזק. נישקת את כולי. את ראשי, לחיי, שערי, צווארי ושפתיי. נישקת בכוח ולא הרפת. ולא הבנתי איך אתה מוותר על כל זה. אמרת שויתור זו לא המילה הנכונה ועם זאת נתת לי ללכת, מבלי שתסביר לי עד הסוף מדוע זה לא יהיה בינינו.

לא שכבנו באותו הערב. שכבנו במיטה חבוקים. מלטפים ומנשקים ובשבילי זה היה מדהים יותר מכל דבר שהוא. ידעתי והרגשתי אותך כמו אז. וידעתי שאתה רוצה בי. זו הנחמה היחידה שמכאיבה לי כעת יותר מהכל.

אמרת לי לפני שהלכתי באותו הערב, שתתקשר בעוד כמה שבועות. כשהכל ייגמר.

למחרת התקשרת ואמרת שחשבת על זה כל הלילה. והחלטת. החלטת שזה לא יקרה. שמגיע לי טוב יותר ממך. חתכת בבשרי בכל מילה. והשארת אותי בוכייה ופצועה בליבי. ביקשת שאמשיך. שאמשיך הלאה בחיים. אני ממשיכה. ריקה בתוכי, ריקה מכל תוכן. מסתובבת כמו סהרורית ולא מוצאת מנוח לנפשי שכ"כ ערגה אלייך בכל התקופה.

המפגש איתך היה סגירת מעגל. באותו הרגע שראיתי אותך, ידעתי בתוכי. ידעתי. ידעתי שלא תזוז מעמדתך הנוקשה משהו. מעמדתך שאסור לך להיכנס לקשר הזה איתי. כי כך החלטת.

אני ממשיכה, כמו שהבטחתי לך שאעשה. ביקשת שאשכח את הכל, שאמחק את הכל מהטלפון, מהזיכרונות. שאעשה delet לכל מה שקשור אלייך. איך לעזאזל עושים את זה???? כבר חודשים שאני מנסה, ובכל מקום עולה מולי דמותך והיום היא ברורה לי יותר מתמיד. אני אמשיך. מבטיחה לך. מבטיחה שאמשיך. כרגע לא מסוגלת להמשיך. כרגע הכל כואב יותר מתמיד. עם הידיעה שזה לא יתממש. עם הידיעה שאני צריכה להניח לכל. להניח ולשכוח. להניח ולהמשיך. כשבתוכי אני לא יודעת איך לעשות את זה.

ממלאת את השעות בכל דבר. מתעסקת בהכל רק לא לגעת בכאב שלי מבפנים. בכאב שהצטבר ויוצא החוצה היום בעוצמה שמאיימת לסגור אותי בבועה הזו שמרחפת מעליי כבר ארבעה חודשים בדיוק.

הפרידה שלי ממך ממשיכה היום. כשהכאב גדול יותר ממה שהיה. אתה מצידך קיווית שבכל התקופה של ההתעלמות שלך ממני, שאבין. שאשכח אותך, וכשלא הרפיתי... הסכמת לשיחה הזו. השיחה שתסגור את המעגל הזה ביני ובינך.

סוגרת מעגל ונוצרים לי סביבו מעגלים אחרים גדולים יותר. מעגלים שמסחררים את נפשי וגורמים לה לסערה גדולה יותר. וכל שרציתי זה שתחזור, ושהשקט יחזור אליי.

אז אני נפרדת. מתייקת אותך בכאב. שומרת את הזכרונות ממך בקופסא שעליה כתוב: "זהו. נגמר. נגמר. נגמר"