ולא יודעת איך לעשות את זה.
בכל מקום עולה הדמות שלו. מחייכת אליי. שומעת אותו. רואה אותו.
איך שוכחים אותו. איך מעלימים אותו מהמחשבות?
רוצה לשכוח אותו. רוצה לשכוח.ועם זאת, פוחדת לשכוח. מזכירה לעצמי את כל שעברתי מאז היכרותי. מזכירה לעצמי שהוא היה "מניאק", שהיה אליי מגעיל, שבעצם מה היה שם? ועדיין, עדין יש שם משהו בתוכי שמסרב להיפרד ממנו. לא רק מסרב, אלא עדיין מייחל למילה שלו, שתחזיר אותי אליו.
אוף איתי. מעצבנת אחת.
מעצבנת, שכל כך מכאיבה לעצמי. מה פתאום זה קורה לי? מה פתאום אני מרשה לו לעשות לי את זה?
איך אפשר להעביר לו שהתחושה שבתוכי חזקה כל כך שמסרבת לעזוב אותי?
איך אפשר לתת לו ללכת? מה קשה לי כ"כ הפעם? מנסה לברר עם עצמי ולא מצליחה להניח לו בתוכי. לא מצליחה.
איך שוכחים אותו? אני מחכה לרגע שאוכל להסתכל על כל זה ולצחוק. לצחוק על כל הטיפשות שלי, על כל ההתאהבות המטופשת, על כל התקופה שחיכיתי כמו אידיוטית.
מחכה לצחוק, ובינתיים בוכה. הדמעות עוד יוצאות מתוכי בגללו. כמה זמן עוד צריך?
לא יכולה להיות עם אחרים. לא יכולה להיפגש עם אחרים. לא יכולה להיות לבד. כי אז עולות המחשבות עליו. לא יכולה להיות עם אחרים כי לא מסוגלת. מרגישה שחקנית. ושחקנית גרועה.
בכל יום אני אומרת לעצמי שדי. מספיק כבר. תמשיכי. וכאילו איזה מגנט מושך אותי לשם. אל התמונות איתו. אל התקופה איתו. אל כל מה שהיה אז וממאן לעזוב אותי. מסרב ללכת מתוכי. כאילו וזה שלי עדיין.
רוצה לצרוח לו את שאני מרגישה. לספר לו שזה פשוט לא יכול שלא להיות בינינו. שזה חייב להיות בינינו.
אבל...... כנראה שזה לא חייב. שהרי לא קורה בינינו.
עלייך ועליי, אפשר לכתוב
סיפור חיי, עומדת לי בתוך רחוב
וליבי ליבי רטוב.
עלייך ועליי אפשר לכתוב,
סיפור חיי, עומדת לי בתוך רחוב.
וליבי מת לאהוב. מת לאהוב אותך.
שאשכח אותו כבר. שאשכח אותו.
שאשכח אותו כבר.
שאשכח.
שאשכח.
שאשכח.