עלייך ועליי

בא לבקר אותי מהגולן הרחוק, לא התראינו כשנתיים וחצי. שמרנו על קשר טלפוני, התעדכנו מידי פעם מה קורה אחד אצל השני, ותמיד היה בינינו משהו מיוחד כזה. איכפתיות ואהבה של איש לאישה. חברים טובים.

זה התחיל בינינו לפני ארבע, או אולי חמש או שש שנים. התחברנו, במלוא מובן המילה. מההתחלה היה כייף גדול לדבר, לשוחח לצחוק ולהינות זה בחברת זו וההיפך.

מסתם רומן שהתחיל בכאילו, הפכנו לחברים טובים, ואוהבים. לפחות, אני אהבתי אותו. עד הוא פגע בי. עשה שטויות עם אחרות, בגד בי במילה יותר ברורה. גירשתי אותו מהמיטה. והוא הלך, פגוע הנבלה. נפגע ממני שזרקתי אותו כך, בבוקר שבת והעפתי אותו לכל הרוחות.

והוא הלך. אני בכיתי. קיללתי, כאבתי והוצאתי אותו מהמחשבות שלי. כך לפחות חשבתי. רק לא יכולתי לשכוח את הרגעים בינינו, את הפינוקים במיטה ומחוצה לה ואת החברות שנרקמה בינינו. מסוגלים לדבר על הכל.

היה נתק בינינו לזמן מה. מידי פעם איזה SMS של מה קורה איתך ואיזו ברכה ליומהולדת שלי או שלו.

יום אחד שלח לי הודעה:"אני חושב שמצאתי אהבה". שמחתי בשבילו והנחתי לו. שנתיים וחצי היה שם "באהבה הגדולה שלו" כהגדרתו. עכשיו הוא בא, בא לספר לי שסתם חשב שזו היתה אהבה. שזה היה קשר על בגידה, אהבה ונתינה מצידו אך לא מצידה. החזירה לו הבתזונה, בשמי.

אמר שרוצה לבוא לדבר, שלא יכול לשכוח אותי ואת מה שהיה בינינו, שמצטער שהתנהג אליי ככה, שהיה איתי בן זונה כשלא הגיע לי. שעם כל השנים שעברו, נשארה אצלו פינה חמה ומשהו מיוחד אליי. רצה לבוא לבדוק מה קורה עם זה.

אמרתי לו תבוא. נדבר על כוס קפה. נשב איפשהו ונדבר.

אז הוא בא אתמול. וידעתי שיקרה מה שקרה. שמעתי עוד בקולו, שהוא עוד כועס עליה. שהוא עוד טעון ברגש אלייה. שעם כל החברות שיש בינינו והחיבה האמיתית והאיכפתית, הוא עוד קשור אלייה. לזו שאהב ונתן מעצמו.

ועם כל החברות שבינינו, הוא ניסה להסביר לי מה הוא רוצה. רוצה זוגיות, רוצה אהבה, רוצה שיהיה לו כייף לבוא הבייתה ולהיות עם מישהי. שהוא רוצה אותי, לבדוק אם אפשר להמשיך מאותה הנקודה של אז. שהוא למד את הלקח שלו בחיים, ושאיתי הרגיש משהו שלא היה לו עם אף אחת. והיו לו הרבה. אני יודעת. גם לי היו הרבה ואיתו איתו זה היה... זה היה משהו שרציתי שיימשך. הרגשתי שלדבר איתו בצורה כזו, שהוא מבין, מקשיב משתף. חבר אמיתי שהייתי רוצה ממנו מעבר לזה.

היינו ביחד, דיברנו התנשקנו בתשוקה שתמיד הייתה בינינו. אבל זה לא הספיק לו. הפעם, במקום שאני אגרש אותו, הוא הלך. תפס את עצמו שהוא צריך לחשוב, לתת לעצמו עוד זמן. והלך.

השאיר אותי ללא מילים ואמר שידבר איתי. שהוא מבטיח שידבר איתי.

ומה עוד הוא יכול להגיד לי? שאני החברה הכי טובה שלו? שאני יכולה לבוא אליו לסופשבוע עם הבן שלי ושנבלה ביחד כמו חברים טובים?

ומה אני יכולה לומר לו? שאני רוצה אותו יותר מחבר? שאני רוצה ממנו יותר? שאני יודעת שהוא לא יכול לתת לי יותר מעצמו, לפחות לא עכשיו?

או שאולי להפסיד את החברות איתו? את הכייף, את ההקשבה והדאגה? ואת הצחוקים איתו? הוא כ"כ מצחיק אותי... ואין הרבה גברים שיודעים לעשות לי את זה. גם להצחיק וגם להיות קשוב ורציני כשצריך.

איך אפשר להמשיך מכאן? חבר או ידיד? בן זוג או ידיד טוב? מישהו לעת צרה? להיפגש איתו לדעת בכל פעם מחדש שהחמצנו קשר ואהבה גדולה? או לתת לידידות/ חברות שבינינו להתפתח למשהו גדול עם הזמן?

אז הוא הלך. השאיר אותי עם כל המחשבות שלי לבד. ככה לא מתנהג חבר... לא??

מחכה שיתקשר. יודעת שהוא יתקשר. הוא אוהב אותי בדרך שלו שהרי אם לא, היה שוכח. מוחק מהזיכרון וממשיך הלאה.

נותנת לו את הזמן שלו. ונותנת לעצמי את הזמן שלי. רק שנינו ביחד נוכל להחליט מה יהיה כאן, ידידות או אהבה או....

המשך...

החבר הזה שלי, כבר לא חבר שלי. שלח לי SMS "אני חוזר לצפת... אני אוהב אותה"... כאילו שלא ידעתי. ועם כל זה שידעתי, האכזבה נעוצה בליבי ומסרבת לעזוב. אז עזבתי אותו. ללא מילים נוספות.