עלייך ועליי

יומהולדת. עוד פעם יומהולדת. רק הפעם בלי צלצולי הגונג. בעצם, בשקט מוחלט. בעצב.

לא שמחה השנה. עצובה יותר מתמיד.

לא מצליחה להעלות חיוך אמיתי על השפתיים. מחייכת ובוכה בתוכי.

עכשיו, כשאני לבד בבית, מתוך בחירה שלי, אני מרשה לעצמי לבכות. לבכות בקול ולהוציא את הכאב הגדול הזה ממני.

רחמים עצמיים? אולי, אבל מותר לי. זה יומההולדת שלי.

It's my party and I cry if I want to

 ואני רוצה. רוצה לבכות.

ואני בוכה. גירשתי את כולם ממני. לא יכולה להיות עם אף אחד, לא עם הבן שלי, לא עם המשפחה שלי, לא עם החברות. דחקתי את כולם מפניי, שלא ייראו אותי בוכה היום.

וזה לא בגללם. אני יודעת שהם אוהבים אותי. אני יודעת.

רק שהשנה זה לא מספיק לי. ואני מעדיפה ככה. עם הבכי שלי. לבד. בתוכי. מכונסת בתוך הפוך שלי ושרה לעצמי: יומהולדת 42 שמח ובודד מאי פעם.

אז הגיע רגע הגונג. הגונג מכה בחוזקה על הלב ופותח בתוכו את שביל הדמעות שהצטברו בו. והן זולגות בחוזקה, ברעש. ברעש שמרעיד את כולי. מרעיד אותי. גם מפחד, וגם מבדידות.

מבדידות האנשים הופכים קשים. גם אני הפכתי קשה. קשה מידי עם עצמי ועם כל מי שסובב אותי.

תסלחו לי כולם, אבל השנה אני לא שמחה. אז בלי מסיבות ובלי נרות ובלי בלונים ובלי מתנות ובלי ברכות. רק עם שקט.

מאחלת לי שקט השנה. שקט אמיתי.