עלייך ועליי

חלונות נשמתי נפתחו בפנייך. בעצם הייתי שקופה עוד מהשיחה הראשונה בינינו. איך זה קורה בשנייה אחת. שניים נפגשים במקרה, ושתי הנשמות מתחברות מבלי שיידעו.

כוחות מוזרים מנחים אותנו. לפעמים מפחיד אותי עד כמה זה נכון. לא ידעתי מה יהיה ההמשך בינינו, אך ידעתי שמאותה שיחה ראשונה בינינו, יצמח כאן משהו טוב. משהו אמיתי שלא ידעתי עד כה. וזו לא אהבה של גוף לגוף. זו אהבה של נשמה לנשמה. חיבור שלא קורה הרבה, ושאתה לא מבין איך זה קורה.

אז איך זה קרה? איך קרה שאתה קורא אותי כך? מבין כל מילה שלי, בין אם היא נאמרת או לא? צימררת אותי כשקראתי את מילותייך הערב: "מותר לך להצטער.כי אני מקשיב לך.והמילים שלך נכנסות דרך החלון שלי שהוא נשמתי"

רק לא ידעת שאתה הוא זה שנכנסת אל ליבי ואל נשמתי. סירבתי עד היום להכיר בכך, שהקשר בינינו חזק ומפחיד. כי בעצם לא נתתי לעצמי לאהוב אותך. רק את נשמתך נתתי לעצמי לאהוב. ובעצם זו כל האהבה שרציתי אי פעם בחיים. האדם היחיד שלא בחר בגופי אלא בנשמתי. זה בעצם אתה. ביקשתי את החברות שלך, ונתת לי את נשמתך. או שבעצם, נתתי לך את נשמתי, כי הבנת אותי. אהבת אותי מבלי שתחוש אותי פיזית. וזה כל הקסם שמחזיק אותי ואותך ביחד. הידיעה שלא נוכל להיות ביחד היא שפתחה את נשמתי בפנייך, ואתה היית מוכן לספוג את כל שיש בה. ויש בה כ"כ הרבה בלאגאן, ועם זאת לא ברחת ממנה. אלא נשארת שם, מקשיב וגומע אותה ומרווה אותה מהצד השני.

מקשיב לי בשקט, מבין כל מילה. מבין את הרצון האמיתי שלי באהבה ולא מבין שמצאתי אותה אצלך. ואיך אומר לך את זה? איך אומר לך שאתה הגבר היחיד שמבין "וסובל" אותי? מקשיב לי בשקט, מרגיע, מחבק ומלטף במילותייך. כי אתה מבין. אתה מבין אותי ואת מה שאני רוצה. כ"כ מבין שבא לי לצרוח עלייך, שאיך זה שאני מוצאת אותך ואתה כ"כ בלתי מושג עבורי.

קראתי את מילותייך ובכיתי. כתבת לי בצורה הרגישה שלך, ושמעתי אותך אומר לי כל מילה ומילה: "מה שחשוב בחיים זה ליצור זכרונות.הזכרונות הם החלונות לנפש שלך". כתבתי לך בחזרה: "אני רוצה לחיות את הזכרונות שיישארו איתי, לא רק לדמיין אותם או לדמיין איך הם אמורים להיות". ואז התחוורה לי האמת, שאני לא הבנתי דברים בצורה כזו עד היום. כאבתי את מה שאין במקום לחוות את מה שיש. אז תישאר חבר שלי, אהוב נפש שלי כמו שאתה עד היום. מרשה לך לפתוח את כל חלונות נשמתי ולהיות חלק מהזיכרונות שבתוכי.

.