"אני לא יודעת מה עבר עלי לא יכולתי לעדקן כאילו משהו אמר לי שאסור ,שיש עונש ,שצריך לתקן ,אבל אני לא יודעת למה ,התחלתי לכתוב ונהיה לי מעניין..."
אתמול ישבתי על הפסנתר ,ניסיתי לנגן,יצא מה שיצא,ואז כמו קסם נזכרתי בשיר הזה,והידיים התחילו לרעוד,התחלתי לנגן ולא יכולתי להפסיק עד שזה היה מושלם,בלי שום תאות...
"וואר שי גו,איי מיס יו סו" :שהלכת,התגעגעתי כל כך....
בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה שמעתי אותו עם שני,היא התלהבה..היא מאוד אוהבת את השיר הזה... ולא ידעתי למה,אתמול הבנתי שיש לו משמעות,זה שיר מהחיים,שיר נוגע ללב, נזכרתי איך אני ושני ישבנו על המיטה ושמענו שירים,שני צילמה תמונות לבלוג,תמונות שבסוף לא זכו להגיע לשם,ואני סתם ישבתי ושמחתי שיש לי חברה כזאת, והינה יום אחד בגלל תאות שאני לא רוצה להיזכר בה,הכל התפוץץ ואנחנו לא מדברות,רציתי לבקש סליחה,אבל פחדתי.... אני כזאת פחדנית!!!!! אוף ,שונאת אותי! אני כל כך מצתערת,אני כל כך מתגעגעת.. ,שצחקנו,שנהננו,באותו יום לא יכלתי לישון עד ששלמה אמר שהיא בריאה ושלמה.. הבנתי שהיא באמת חברה טובה,ואני כבר לא יכולה יותר בלעדייה!!! אני כבר לא יכולה יותר!!!
שני,
"שהלכת,התגעגתי כל כך"
הפוסט הזה מוקדש לאנשים שבאמת אכפת להם...
עריכה: העולם מחורבן!!! ואתם יודעים מה? קפצו לי, בעולם הזה יש אנשים מגעילים שחושבים רק אל עצמם ואני צריכה להודות לה' על הרגעים שזה עובר להם... למרות שהם מעתים,לזרוק מילה טובה אפילו אם זה לא ממש נכון לא הורג אף אחד אבל זה צורב בלב ,דברים שחושבים... שלא ממש מתאימים או יפים,אפשר לומר בצורה יפה ולא מעליבה ואפשר לומר אותה כאילו אתה מלך העולם שיודע הכל .אדם שאכפת לו: אתה יודע החגורה היתה הרבה יותר מחמיאה לך בצבע שחור אבל בכל זאת היא יפה. אדם שאכפית לו אבל רק מלהיות "קול":יו את היודע החגורה הזאת מה זה משמינה אותך... פחחח... אתם יודעים מה? נמאס לי! אניע לא רוצה להיות קול,רק להיות אני ולשבת לדבר אם החברות שלי,לא לרכל,לא לנפח... כמו שהיה ביום ההוא... הרגשתי כאליו יש פאזל ואחת החתיכות הלכה,פינתה לי מקום... היתי חשובה ... סוף סוף! אני מקווה שיום אחד היה מקום לשנינו... אני היה מי שאני וזהו... ואתם יודעים מה אולי המצב הזה לתובתי... אולי הוא יותר טוב.... או שלא.... אבל מה אכפת לי... אני לא לבד.. כן אני כן צריכה.. אבל לא.. כי כבר יש לי... ושאף אחד לא יעשה לי טובות... לא צריך אתכם... אני כבר לא שני הזאת של פעם שהלכה אחרי אנשים כמו מתומתמת... מה יקרה בלעדיהם??? אפשר לחשוב... היה יותר טוב אם הם ידעו שהם הצליחו??? שהם הצליחו במשימתם לתת לי הרגשה רעה??? גם אם הם הצליחו הם לא צריכים לדעת... אני לא צריכה אותם בשביל להיתגבר... יש לי את מי שבאמת אכפת לו... קעט שקרה לי היום:... מי שאכפת לו:אני: אני לא מרגישה טוב,מצתערת לא יכולה להתאמן היום למבחן,הקאתי... הוא:טוב ביי מי שאפת לו: אני :אני לא מרגישה טוב,מצתערת לא יכולה להתאמן היום למבחן,הקאתי... הוא:יו את בסדר,איפה זה קרה, מה קרה,לא חשוב ניפגש בפעם אחרת.. העיקר שתיההי בריאה.. יש אנשים שהיו מתנהגים כמו הראשון,אי אפשר,לא צריך ! אבל הם לא מבינים שאם הם היו מתנהגים כמו השני הם היו נותנים הרגשת תובה,תחושת אכפתיות.... אבל הם הצד האגואיסתי... מה אכפת להם... וכאלה... אף אחד לא צריך חברים כאלה..... רק ילדים שפוטים שלא מבינים מהחיים שלהם... בחתיבה כולם מסתובבים סביב ה"מקובלים" אפילו שהם מגעילים... אבל בתיכון? הכל אחרת... יום אחד אמא שלי סיפרה לי שבחתיבה היתה להם "מלכת הכיתה.." כולם היו שפוטים שלה,כולם אהבו אותה כולם היו סביבה.. אבל היא היתה ילדה מ-ג-ע-י-ל-ה!!!!! ובתיכון???? לכולם נפל האסימון!!! הם כבר לא היו ילדים קטנים,הם הבינו ... אף אחד לא סבל אותה... אז אני לא מדברת סתם... אולי יש ילדים שאומרים שאני חוזרה כי אני לא רוצה חבר ואני לא רוצה להיות מקובלת... אבל אותם יסנאו.. רק אותם!!!!
שובי, תודה שאת עוזרת לי,פוקחת לי את העיינים... אני יודעת שאת לא קוראת פה אבל זה הדרך שלי לפרוק.. להעביר לך מסר.....
וואו איזה הקלה... אני מרגישה כאילו הקאתי הכל החוצה!!!!
מגיע ...... !!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתים הם אלה שהעירו אותם מהסיוט הזה
