-I Can See You-

מחר, מחר,

תמיד נשאר מחר?

אני לא רוצה לוותר עלייך

לא רוצה שתלך לי,

אל תסתובב ותיעלם,

אבל גם לא רוצה לחיות שאי וודאות,

להישאר ככה,

מבלי לדעת מה יש לך איתה,

ואני לא כפייתית,

ואני מפחדת,

ואני רוצה שתישאר,

מכורה לריח שלך.

רק תגיד שאתה אוהב,

רק תגיד שאתה נשאר

שאתה לא עוזב,

אותי.

-אני-

אני אמורה להיות בעננים,

אני בעננים.

זה היה מוזר,

ולא הרגשתי כמו שהייתי בטוחה שארגיש,

זה מין שבירת ציפיות,

זה מין משהו שחיכית לו וציפית בצורה לא רגילה,

ונשבר לך ככה, לא באמת רציני,

כי כן היה מדהים,

וגם עכשיו,

וכשאני איתו, כיף לי,

וכשאנחנו נפרדים, אני חייבת עוד קצת מהריח שלו,

ועוד קצת, ועוד קצת,

אז למה?

למה ככה אנימרגישה מבולבל ומוזר לי.

אני צריכה עוד קצת,

עוד קצת מהריח שלו,

קצת כדי לדעת שהוא איתי,

והוא כן אוהב אותי,

ואני צריכה לדעת את זה קצת,

אני צריכה קצת בטיחון,

ועכשיו גשם,

וגם משהו שרציתי לעשות,

וידעתי,

שזה יהיה בחורף הזה,

ואם אני ארצה, זה גם יהיה.

"כמה כל זה ימשך?

בינתיים זה שבוע, או כבר כמה ימים, אם תשאל אותי מדוע, זה עמוק בפנים."

"לכולנו מותר להיות חלשים"

גם בימים קשים.

-אני-

נעלמתי,

אני יודעת שנעלמתי,

במקום כלשהוא, היה חסר לי מקום המפלט הזה,

הייתה חסרה לי הכתיבה שלי.

על עצמי קצת? כן, מתחשק לי

.

עם הבנות האלה... החניכות שלי?

עדיין קשה, קשה מאוד אפילו.. ברור שדברים השתנו,

אבל אני כבר מבינה,שלא לשווא עשיתי את החצי שנה הזו איתן,

אני אמשיך, עד הסוף כנראה..

כי אין ברירה אחרת הא?

המגמה? טוב מאוד, כלומר, לא רע.

תיכף קונצרט סיום, והחזרות כבר החלו,

הלימודים מקשים,

מלחיצים,

ואני משתדלת, משתדלת כמה שאפשר.

ואני? איפה אני בעצם?

הבנתי, שככל השלחץ עולה.. כך אני נעלמת.

אני לא מצליחה לאכול סדיר וכמו שצריך,

אני לא מצליחה לישון בשעות סבירות,

ואפשר להגיד שמצבי הבריאותי מתדרדר...

קשה לי,

בהחלט קשה לי.

"על אדמה רטובה ללא מעקה,

אני מתחלק ולעולם אין קצה,

ללא אהבה, וללא זיכרון,

אני הגיבור הרוכב בדימיון."

וגם הבנתי מה הדבר היחידי שירים אותי מהתחתית בה אני נמצאת,

וזה דבר די פשוט,

אך גם מאוד מסובך,

אני צריכה אותך,

אני צריכה אהבה.

וזה הכל.

-אני-

# תיכף מחנה אומנויות, שבוע הבא, נחייה, ונראה מה יהיה.