אחת לכמה זמן אני קוראת שוב דפים נבחרים מהבלוג הזה. ככל שהזמן חולף והשנים עוברות, זה נהיה יותר ויותר כמו קפסולת זמן.

בין דפיו האלקטרונים של היומן האינטרנטי הזה, משומרת אני מהזמן המבלבל הזה שנקרא "גיל ההתבגרות".

באותו זמן מבלבל חוויתי את הדיכאון הראשון האמיתי שלי.

דיכאון כזה ששוטף אותך כמו גל שחור ועמוק, שסוחף אותך למערבולות עצומות של כאב ובלבול ועייפות,

דיכאון כזה שלא רואים דרך החוצה ממנו, חוץ ממוות.

בזמן המבלבל הזה שנקרא "עכשיו", אני כבר גדולה. או לפחות נדמה לי שאני גדולה. אני בת 23.

אף אחד כבר לא משתמש בישראבלוג. לפחות לא עד כמה שידוע לי, למרות שמבט בדף הבית מראה כאילו המקום הזה עדיין סוג של פעיל.

אני מניחה שמתבגרים אחרים מוצאים בו מקום לזרוק את הסודות העמוקים שלהם אל החלל האינטרנטי הנכסף.

אני סוטה מהנושא. הנושא הוא שבזמן הזה, שנקרא "עכשיו", שאף אחד לא משתמש כבר בישראבלוג עד כמה שידוע לי, אני חווה את הדיכאון השני האמיתי השני שלי.

זה לא שלא היו תקופות קשות בין אז לעכשיו. זה לא שלא חוויתי חרדות ודיכאונות, ואלוהים יודע שחוויתי את my fair share of הרס עצמי.

אבל בזמן דמדמומים הזה לא חוויתי עוד דיכאון כזה. כמו שהיה אז, כמו שיש עכשיו.

דיכאון שלא רואים דרך החוצה ממנו, חוץ ממוות.

אולי בגלל שזה כבר סיבוב שני שלי בזירה, אני פחות מפחדת.

אולי אני עדיין מפחדת.

אני סוטה מהנושא.

הנושא הוא, שבעודי מרפרפת על העמודים המדכאים האלה שכתבתי, אי שם בגיל 16-17-18, בשורות קצרות ומילים שמערפלות הכל, וכנראה מובנות רק לי, אני מגלה דפוס חוזר ומטריד.

בכל הפוסטים האלה, בהם המקלדת פרקה אותי, אני מסיימת בנימה "הו, כמה אני מתבגרת טיפשה".

הדפוס הזה, של הפנמה, של "מה שעובר עליי לא באמת כל כך נורא", מטריד אותי.

בזמנו, לא יכולתי לראות את החוטים המקשרים. לא יכולתי לנתח למה אני חושבת ככה. עכשיו אני יכולה.

כמעט שש שנים של טיפול פסיכולוגי (ועוד לא רואים את הסוף, אלוהים ישמור) הכשירו אותי להבין למה חשבתי ככה. למה אני עדיין חושבת ככה לפעמים.

הסיבה לא משנה. מה שמשנה הוא שאני תוכנתתי לחשוב ככה. הנסיבות שגדלתי לתוכן שכנעו אותי שזאת האמת. שלא משנה כמה רע אני מרגישה, זה לא אמיתי. זה לא אמיתי, כי זה בראש שלי, כי אני בגיל ההתבגרות וככה זה, כי אני רגישה מידי, כי וכי וכי וכי.

אני קוראת את הדפים האלקטרונים של אני-בת-השבע-עשרה ואני מרגישה אותה פועמת בתוכי. אני מרגישה את הכאב והמצוקה. ואני מרחמת עליה.

אני רוצה לעזור לה. כלומר לי. כלומר לה.

אני זוכרת את הכאבים האלה. את התחושה שאף אחד לא יכול לאהוב אותי. שאני אהיה בודדה לנצח. אני יודעת היום, שזה לא נכון. כי יצאתי מהתיכון, ומצאתי אהבה ענקית, וחברים יקרים. גידלתי איזשהו סוג של ערך עצמי וביטחון עצמי. בערך.

אני סוטה מהנושא. הנושא הוא שהתחושות האלה קיימות בתוכי גם היום. עם כל הדברים הטובים שיש לי בחיים. היום אני רואה את החוטים. אני יודעת למה הבור הגדול והמפחיד הזה שם. אני עדיין מנסה לצאת ממנו.

אני סוטה מהנושא.

מה הנושא?

הנושא הוא שאני בדיכאון השני. round 2. אני שוב מוצאת את עצמי במקום בו העולם הוא מקום מפחיד. מקום שאני לא מרגישה שייכת אליו.

וזה למרות הדברים הטובים. יחד עם הדברים הטובים. אני מנסה להזכיר לעצמי שזה שזה "בראש שלי" לא עושה את זה לא אמיתי.

אז דיכאון. דיכאון אמיתי. דיכאון שלא רואים דרך החוצה ממנו, חוץ ממוות.

אני נושמת. אני כאן. אני מנסה.