שלום לכולם. להבדיל מפוסטים קודמים, זה יהיה פוסט חיזוק וסוף כזה. החופש נגמר. הפעם זה לא היה סתם חופש ולא סתם תקופה. זאת הייתה תקופה שאני לא אוכל לשכוח בחיים שלי. חודשיים מלאי אכזבות, ניתוק קשרים ניסיונות נואשים לשחזר אותם, וכו וכו וכו. אלין שיצאה מהבצפר אחרי הבגרות האחרונה ב- 7/7 זאת כבר לא אותה אחת שתכנס לשארי בית הספר עם הילקוט על הגב בראשון לספטמבר. השתניתי. גדלתי. התבגרתי. זה הגיל. וכל מה שמתלווה אליו. הססמא- אל תצטער על שומדבר שעשית. אין לי על מה להצטער. כל דבר קטן וגדול הוביל אותי למקום ולרמה בה אני נמצאת עכשיו. תודה לך אלוהים או מה שלא תהיה על מה שנתת ועל מה שלקחת. וגם על מה שילקח ממני בעתיד. כי אני מאמינה, שעם כל כאב חדש מפתחים חסינות ומה שנשאר זה לחכות לכאב חזק יותר. תודה על הטוב ועל הרע. תודה, כי מה שעברתי בחודשיים האלה הייתה מיני החנה לחיי העצמאיים הבאים לבוא. חיים שאני מקווה שאעבור אותם כמו גדולה.

לכל דבר מגיע סופו. וכך גם למערכת היחסים עם בוריה. שמונה חודשים וקצת. הדבר הכי ארוך שחוויתי בחיי. אחד השיעורים המשמעותיים עד כה. הרבה דברים למדתי ויישמתי מהחודשים האלה. בכי צעקות ריבים השלמות. דברים שהאמנתי שאף פעם לא אבצע- עשיתי וללא חרטה. דברים עליהם הסתקלתי כדבר טבעי ולגיטימי- היו הרבה יותר קשים לסבילה מאשר חשבתי. כמעט כל הפעמים הראשונות שלי קשורות לבנאדם הזה. נפרדנו שלוש פעמים. בפעם השלישית הוא אמר את המילים שאמרו את הסוף. הם כללו בעצמן את העובדות- לא נחזור, אל תקווי, אל תבכי, אין מה לעשות עם זה. נקודה.

אני לא יודעת כמה זמן יעבור עד שאני אוכל להגיד למישהו- אני אוהבת אותך. אבל אני מקווה שבפעם הזאת זה יהיה בנאדם שאתו אחיה את חיי. אני לא אכריח יותר את עצמי להשתנות בשביל מישהו. אני לא אכריח את עצמי להגיד שאני אוהבת בלי בסיס. ואני אשתדל שלא לחשוב עליו יותר כחבר. ולא להתקשר אליו...לדבר אתו.. ו.. לעשות את מה שחברים כל כך אוהבים לעשות אחד לשני. החלטנו להשאר יזיזים. כן כן. מי שלא אוהב את זה שיתגלגל כיבינימט.

בסופו של דבר כל אדם לעצמו והגיע באמת המן שאני אפסיק לסמוך על מישהוא ואתחיל לדאוג לעצמי. הגיע הזמן להתבגר ולעבור את זה. כמו גדולה. הגיע הזמן. די.

מעכשיו בבלוג זה יופיעו רק פוסטי חיזוקים עם קצת הומור פה ושם אולי גם תמונות. בקיצור אני אשתדל לחזור למתכונת החיים הקודמת שהייתה לי. אולי גם לשפר את הקשר (או את חוסר הקשר) עם הוריי ומשפחתי. אולי. למדתי שבשביל שמשהו יגיע לא צריך לזרז את זה. זה יגיע אחרי בדיוק אותו פרק זמן אבל רק כשתהיה מוכן להתמודד עם זה. ולא רק עסוק בלזרז את זה. החיים עוברים ואין ברירה אלה להתמודד אתם. אין ברירה-רק להתמודד. כנראה שאני אחזור לחוג ואחזור לכשר. מי יודע אולי גם ארזה עוד קצת. הגיע הזמן, לא?