מילה ותמונה

אחת משתי המגיבות על הפוסט הקודם, כתבה לי משפט שגרם לי לחשוב.
זאת לשון התגובה:
אתה מודע לכמה אתה חריג בזקנה שלך בנוף הישראבלוגי? 

אז א', כן. אני מודע לכמה אני חריג בזקנה שלי. נקודה. מעולם לא הייתי זקן יותר ממה שאני היום, ולצערי הרבה, זה רק הולך להחמיר.
אבל זה גרם לתהות, האם אני צריך לפרוש מ'עסקי הבלוג' על סעיף גיל?
האם אורך חייו של בלוגר צריכים להיות מוגדרים בזמן? האם גיל 29 זה זקן מדי?
אני לא בטוח, כי יש פה כותבים מבוגרים ממני בלא מעט שנים.
האם אלה התכנים?
יתכן. אבל זה המקום להוציא את הילד-מאוהב-אינפנטיל-חולמני שבי.
בחיים אני עסוק מדי בקריירה ותיקונים לאוטו ולדאוג שיהיה מה לאכול וכל החרא הקיומי הזה. פה זה נטול מעצורים.
פה אפשר לכתוב על אהבה רומנטית שלא הכרתי כבר שנים או חלומות ילדותיים שאין לי אומץ לבטא בקול רם.
אבל התכנים משתנים בהתאם לשינויים שקורים לי. אני מתעסק בדברים שברומו של עולמי או בביבים שלהם, בלי להתנצל על זה.
אני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לפוליטי, מקצועי או חד-גוני. זה ישעמם אותי יותר מהר שזה ישעמם אתכם.
האם זאת נטישת הקוראים?
זה בהחלט רמז עבה לזה שאבד הקסם. לזה שאנשים התעייפו ממני או מיצו אותי. אבל גם כשכתבתי על אנשים, לא כתבתי בשביל אנשים.
הצורך לכתוב הוא הקובע, ופה זה מרגיש הרבה יותר נוח ובעל תוקף מאשר לכתוב את זה לקובץ וורד שלא אתקל בו יותר לעולם.

ונגיד ואני "פורש". מה אז?
להתחיל לגבות הכל ולשמור הכל לקבצים? יש פה 1000 פוסטים.
לא באמת יש לי זמן, סבלנות או כוח לעשות את זה.
להשאיר את זה לריק הוירטואלי?
נראה לכם?!
אלה החיים שלי, הבפנים שלי, האמת שלי, התוכן שלי שכתוב פה. זה אני.
היפה, המכוער, המוצלח והכושל. זה פרויקט חיים. זה אחד הדברים החכמים שעשיתי בחיים, ולו בגלל האנשים שזה הביא לחיי.
הכרתי פה אנשים שלא הייתי מכיר בשום מקום אחר.
חלקם הפכו לחברים הכי טובים שלי. חלקם השאירו בי זכרונות ורגעים יפים ונפלאים כ"כ, גם אם הם כבר לא פה,
ולהתייחס לכל מה שקורה פה כאל מילים כתובות באתר אקראי (הרי באותה מידה זה יכל להיות בתפוז), זה פשוט לא נכון משום בחינה שהיא.

אז הסכמנו שהכל נשאר פה, לפחות עד "מילה ותמונה 10".
אגב, החלטתי לעשות את זה לפרויקט שנתי, אז תצטרכו לסבול אותי לפחות עוד 9 שנים.

תתמודדו.