מילה ותמונה

הוא סיפר לי שבשבוע שעבר כשהוא היה בעבודה, פתאום הכל התחיל להסתובב. הוא התיישב. נשם עמוק.
ואז אמר לי שכמו שעון חול, הוא בגרגרים האחרונים.
בתגובה, אני אמרתי לו שבחודש אפריל יתחילו לשתול דשא באיצטדיון החדש של מכבי נתניה ואח"כ יתקינו את המושבים.

הוא ביקש ממני לדאוג לאמא ולאחים, ואולי, אם לא קשה לי מדי, גם להשלים עם האחיות שלי.
הוא אמר לי שהוא מרגיש שזה מתקרב. שאין עוד הרבה זמן.
בתגובה, אני אמרתי לו שאין לי הרגשה טובה, כי אשדוד קבוצה חזקה, ותמיד קשה לנו איתם.

הוא שאל אותי אם אקרא קדיש על הקבר.
הוא אמר לי שזה חשוב לו וזאת הבקשה האחרונה שלו ממני.
בתגובה, אני אמרתי לו שליאו קרופניק ממש השתפר לאחרונה ושעידו לוי מאזן אותו.

הוא אמר לי שכמה אחוזים מהדירה הם שלי, ומה אני רוצה לעשות איתם.
הוא אמר לי שאני אצטרך לעשות בחירות נכונות, כי כולם יהיו תלויים בי.
בתגובה, אני אמרתי לו שאני ממש מקווה שרובן יישאר, כי כל האופציות להחליף אותו שוות לתחת.

הוא אמר שהוא ממש רוצה לראות נכדים, ואיך זה שאני לא מוצא אף אחת.
הוא אמר לי שלמשה כבר יש נכדים וגם לרחל. רק לו אין.
בתגובה, אני אמרתי לו שאחרי ליאור ראובן, איתי מנצור וירין חסן הם כנראה שני השחקנים הבאים שיעלו מהנוער.

כבר שנתיים שאבא שלי מדבר בכל נסיעה לנתניה על המוות הממשמש ובא שלו, שאוטוטו הוא כבר רואה את הקלשון של מלאך המוות מציץ ומגיח מעבר לפינה. כבר שנתיים שאני משנה נושא.
פעם, לפני שניו מת, המחשבה על המוות שלו הייתה גורמת לי לבכות, בדמעות, כאילו כבר קרה. מאז שזה קרה באמת, יש לי חלל שלא נסגר, ואבא שלי הגאון, לא מפסיק לפמפם לי את המוות שלו. אני יודע שזה מפחד, אני מבין שזה מדאגה למה שיישאר אחריו, אבל... גדול עליי.
לא יכול לדבר איתו על זה, והוא לא מבין את זה ולא מקבל את זה, וממשיך.

הוא לא פוצח איתי בשיחת "הקשב, בני" כבדת משקל.
הוא זורק לי משפטים קטנים כאלה, עוקצים, שאני לא באמת יודע איך להגיב אליהם.
אם אדם זר היה שואל אותי על אמירת קדיש, הייתי עונה "זה או "הידעת" של הדורבנום" או שטות אחרת שהייתה עולה לי לראש.
אבל זה אבא.
איך אפשר לדמיין את החיים בכלל בלי אבא?

והוא מתעקש,

ואני מתעקש להתעלם בבוטות.
אבל המחשבה הזאת יושבת בראש, בניגוד גמור לכל רצון או היגיון שלי.
המחשבה על הטלפון הזה מאמא או מאחותי שאומר לי את המילים הנוראיות, המזוויעות האלה, שאני אפילו לא מעז לכתוב אותן כאן. לא מעז להגות אותן במחשבה שלי.

המחשבה על מה יהיה אח"כ מעוררת בי אימה מכל כך הרבה בחינות, של ריק, אובדן, צער, בושה, כובד אחריות שלא גדול עליי, אבל אני ממש לא מעוניין בו.
בגלל אני נאחז בכל רגע אפשרי, שזה בעיקר אומר נסיעה לכל מגרש שמכבי נתניה משחקת בו.
שם זה רק הוא ואני, עם הדברים שרק הוא ואני אוהבים, מבינים ומדברים עליהם. וכשהוא לא מדבר על המוות הזה, אני ממש אוהב את הנסיעות האלה, והן ממש שוות לי את אלפי השקלים בשנה שאני מוציא על שני מנויים, דלק ושני כרטיסים לכל משחק חוץ.
ההשקעה הכי נבונה שלי.

אתמול היינו באיצטדיון באשדוד והושיבו אותנו במין יציע בצורת ר' כזה. חלק ממנו על קו האורך, חלק על קו הרוחב.
התיישבתי על קו האורך והוא לא אהב את המיקום והלך לשבת בחלק השני. הסתכלתי עליו מרחוק רוב המשחק. הייתה לי דאגה מאוד גדולה אליו כשהוא נעלם לי מהעין. במחצית השנייה הלכתי לשבת איתו, אז גם נתניה כבשה את שני השערים.
אתם לא מבינים את זה, זה לא מדבר אליכם, זה נשמע לכם מוזר, אבל אין רגע יותר קרוב בינינו מהחיבוק של הגול.

זה מה שיישאר לי בסוף.
הרגעים האלה, הזכרונות האלה. היחסים שלי עם אבא שלי מורכבים מהנסיעות לנתניה והסנדוויץ' במחיר מופקע שקונים בחוץ וויכוח איזה גרעינים טובים יותר - באריזה הצהובה או הירוקה.
בטרופית שאני תמיד מציע לו ממנה, והוא שונא את זה, אבל בגלל שהצעתי, הוא לוקח שלוק ומחזיר לי.
כי זה אבא שלי.
הוא יתייחס לילד בן 3 באותו כבוד שיתייחס בה לאישה באותו כבוד שיתייחס בה לאיש זקן.

זה אבא שלי, שלא יודע שאחד הרגעים הגדולים בחיי היה שכשהייתי ילד ישבתי באיזה חתונה עם משפחה אחרת, כי לא היה מקום על השולחן שלנו וכמה מבוגרים התיישבו שם ודיברו ואמרו "איזה איש מדהים אהרון הזה", והם לא ידעו שאני הבן שלו והם לא ידעו שאם אני לא הייתי אני הביישן והמופנם, הייתי עולה על השולחן וצועק "היי! זה אבא שלי!!! שלייייי!!!!!!" בגאווה גדולה.

זה אבא שלי שאמא שלי כועסת עליו כי הוא כל הזמן עוזר לאחרים, אבל מה איתו. מתי מישהו יתפנה לעזור לו לדברים שהוא צריך,
ושהוא נותן לגיס עם הידיים השמאליות להרכיב לו מדפים עקומים ומתנדנדים, רק כי לא נעים לו להגיד לו "שמע, בנאדם, אתה מחורבן בזה".
"אח"כ נתקן" הוא אומר. רק שלא יעלב.

את כל מה שעשיתי ב-10 השנים האחרונות, עשיתי לגמרי לבד.
חוץ מדירה שהוא בא לראות איתי כי נורא פחדתי לבד בפעם הראשונה ואוטו שאין לי מושג בזה, את הכל עשיתי לגמרי לבד. אמא שלי אפילו בשני אלה לא הייתה מעורבת.
הטיפולים בניו ושני סשנים של לימודים והתקדמות בעבודה ומערכות היחסים הישנות. הם לא היו חלק מזה, ההורים שלי. הם לא נתנו עצה, לא ביקרו, לא דרשו לדעת, לא לחצו שאספר.
אפילו כשהסיפור עם נורמה ג'ין התפוצץ הם לא כעסו או נזפו. רק שאלו אם אני בסדר וצריך משהו.
הם לא ראו את תיק העבודות שלי, למשל, וחוץ מהמודעות שלי שמתפרסמות ב"ידיעות אחרונות", אין להם מושג מה אני באמת עושה. עד היום אבא שלי מזכיר לי את זה שמורה מבית ספר אמרה שאני כותב מאוד יפה, ולמה אני לא מרשה לו לראות ומתי כבר אתן לו לקרוא.
"כשאמות", אני עונה לו,
ולא מבין שזה עושה לו את מה שזה עושה לי.