| 3/2012
כמוני, את (מכתב שנשלח באמת)
את כותבת על מיומנות כתיבה שמעולם לא חשבת שתהיה לך, והנה, היא פה.
זה
גורם לתהות, אם, אולי, דברים אחרים יכולים לבוא למרות שמעולם לא בונים על
זה שיבואו. אני לא מדבר על משיח או זכייה בלוטו. אני גם לא מתכוון לדברים
כבירים כמו גאולה או ישועה.
אני מתכוון לדברים הקטנים שעושים את הכל לשווה יותר.
פוסט מוצלח, מבריק, שכותב את עצמו מהבטן, והראש וקצות האצבעות האחראיים רק להעביר את זה מהבפנים החוצה.
כתבתי מעל אלף פוסטים. כמעט מיליון מילים. על אהבה, שנאה, הצלחות, כאבים, נצחונות, השפלות, תבוסות, מסעות.
אבל, הבל ועוול.
כתבתי על אוכל, על מוזיקה, על אלכוהול, על כתיבה, על זיונים, על רומנטיקה, על התמכרויות והתרסקויות.
כתבתי על מלאכים, על כלבים, על אריות מתכת לבנים.
כתבתי על נורמה ג'ין והנערה ללא פנים.
כתבתי על ג'וני ועל ג'ימי נעליים.
כתבתי עליי.
וכתבתי עלייך.
כתבתי על דמות רחוקה, בלתי מושגת, בלתי נתפשת, בלתי מתפשרת בשמירתה על
המרחק ממני. אולי כי תמיד הייתי רק קול ואימייל, אף פעם לא בנאדם.
אולי גם כי כשכבר קיבלתי פנים, הן עצובות, זכר ליום אחד נורא.
אולי כי אין סיבה, ופשוט ככה זה.
אבל אני יודע דבר אחד - מילים לא באות סתם ככה.
לא כל אחד יכול לשבת ולסדר את המילים ולהביא אותן בדיוק למקום שהוא צריך,
בדיוק ללב הפועם, בדיוק ברגע הנכון, משל היה החלילן מהמלין, ומילותיו עכברים
מזנקים לנהר.
זה דימוי שאולי נשמע קצת זול, מוריד ערכן של המילים,
אבל אל לך לשכוח כי לפעמים הלב הפועם והרגע הנכון הם כאלה מבחינת החלילן,
לא מבחינת הנהר.
ואני החלילן ואת הנהר,
ואני מסתכל עלייך,
נרגש ונפעם ולא תמיד מצליח להסביר לעצמי למה אני שופך אלייך את כל המילים
שלי, אבל לעולם לא מצליח להירטב מהמים שלך.
יש מיומנויות שאפשר לשפר, גם מילוליות.
אבל אני קראתי אותך, ואני כבר מספיק מנוסה לדעת,
כמוני, גם את אישה של מילים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
