| 4/2015
כמעט נורמלי
ישבתי במזרחית באמצע החדר החשוך. התריסים מוגפים, החלון סגור, הדלת סגורה, הטלוויזיה כבויה. גם הממיר, המאוורר, המחשב, הטלפון הסלולרי, מנורת הלילה. אוושת המכוניות מבחוץ לא חדרה פנימה ולא קרן אור אחת.
חושך מוחלט, שקט מוחלט.
הרצפה קרה וכאב לי בעצם שמעל הקרסול. לא היה לי נעים או נוח. לא נשמתי נכון, לא ניקיתי את המחשבות, לא העליתי בדמיוני את המקום השקט הזה בנפשי. חשבתי עליה.
מרחוק שמעתי תופי מלחמה ונשים בוכות. שמעתי ילדים צועקים ונביחות כלבים מפחידות. שמעתי מטוס מתרסק לצלע הר ואני עליו. שמעתי יריות וקללות שלא הכרתי. ראיתי זעם אלי, טבע חסר רחמים ואלף לבבות שבורים. הרגשתי סטירה על פניי ואגרוף בבטני. הרגשתי בעיטה בגב ומשיכת שיער. הרגשתי נשיכה על הכתף. אחרי דחיפה אלימה נשכבתי על הרצפה הקרה ופקחתי עיניים. ראיתי איש גבוה במעיל ארוך עומד מעליי, מרים את רגלו. הסולייה שלו מפוספסת. מתקרבת אליי. הוא מידה 45. עצמתי עיניים.
ראיתי את עצמי שוכב במיטה עם מצעים לבנים וקירות לבנים עם תחבושות לבנות ששמו אחיות בחלוקים לבנים. לא נראו סימני דם, אבל ידעתי שאם לא היו מפוצצים אותי בכדורים, הייתי בוכה מכאב. מעולם לא ראיתי את עצמי ככה, ואני מסתכל על עצמי מהחוצה פנימה ובחזרה החוצה כבר הרבה יותר מדי שנים.
ראיתי אותה נכנסת אל החדר.
הדופק שלי הפך מהיר והדופק שלי ששכב על המיטה נשאר זהה. כל כך הייתי רוצה להיות אני עכשיו. היא התיישבה בשקט לידי. שמה ידה על זרועי. הסתכלה עליי ושתקה. מישהו שאל אותה אם היא רוצה מים, היא אמרה "לא, תודה" וחייכתי, כי סוף סוף היה פה משהו מוכר. יש אנשים שלקחו ממני הכל ויש אותה, שלא תהיה מוכנה לכוס מים ממני בלב המדבר. ואף על פי כן. היא פה. לא רוצה לקחת ממני כלום ולא יכולה לתת לי דבר. היא פשוט פה.
הסתכלתי בעניין על השום דבר הנפלא הזה שקורה שם. היא יושבת ובוהה בי בשתיקה ואני שוכב בעיניים עצומות ולא מודע לקיומה שם בכלל. אחרי תופי המלחמה, הקללות, הנביחות והמכות, סוף סוף הפסקנו להילחם. כל מה שהייתי צריך בשביל שזה יקרה זה רק לאבד את ההכרה. ביני לביני אני חושב שאם הייתי יודע את זה קודם, הייתי נכנס לטדי עם דגל פלסטין ודואג לזה.
היא לוחשת לי משהו ואנחנו לא שומעים.
היא כמעט בוכה ואנחנו לא יכולים לנגב לה את הדמעות.
היא מלטפת את הזרוע ואנחנו לא מרגישים.
היא מניחה ראש על החזה שלי והמסקרה שלה מלכלכת את הגופיה הלבנה שלי ואנחנו לא שם כדי לצחוק על זה שאין אבקות כביסה שמסירות כתמי דמעה ומסקרה וכבר אין לי חולצות נקיות.
היא נעמדת ללכת ואחד מאיתנו לא רוצה שהיא תלך.
שוב במרכז החדר החשוך.
פוקח עיניים בבהלה, כמעט. אפילו מההזיות שלי היא קמה והולכת. אפילו שם היא לא יכולה להישאר יותר מדי זמן.
אני מדליק טלוויזיה בשביל קצת אור ופותח את החלון בשביל קצת רעש ומחייג אליה. צלצול. שניים. שמונה. תא קולי. מחכה חצי שעה. מנסה שוב. היא הלכה, אני חושב לעצמי ומתעלם לחלוטין מהעובדה ששלוש וחצי לפנות בוקר עכשיו.
"אתה מאבד את זה, חייל" אני אומר לעצמי מול המראה. שוטף פנים, נותן סטירות מעוררות, מכין קפה, יושב לקרוא אבל יודע שהאצבעות שעוברות על השורות כדי לשמור אותי מפוקס רוצות לכתוב. רוצות לצייר. רוצות ללטף אותה. רוצות ליצור. הנפש עייפה מהפאסיביות של הקריאה, פתאום רעבה ליצירה כלשהי. שיר, קשקוש, אורגזמה. סלט.
אז אני מדליק את המחשב וזמזום נוסף מצטרף למקהלה של טלוויזיה-כביש-קרוב-מדי-מאוורר. אני כותב לה מייל מהסוג שהייתי כותב פעם – מתמסר, משתפך, חסר מעצורים. יודע שאתחרט מחר אז מוחק, אבל יודע שהיא מרגישה עכשיו שאני חושב עליה. כמו צפירה של משאית שמתערבבת בחלום, גם המילים שלי התערבבו לה שם עכשיו.
זה נותן לי שקט לפחות לעבור את הלילה.
אני מכבה שוב את הכל ונכנס למיטה. לא מאוד רגוע, לא מאוד נסער, לא מאוד עייף, לא מאוד שום דבר. סתם נכנס למיטה כי עוד מעט תעלה השמש וצריך לישון קצת.
חושב על סוף המלחמה שלנו ומה נשאר עכשיו. על המחירים ששילמנו ולאן אנחנו הולכים מכאן. אם אנחנו הולכים ביחד. רציתי שהיא תבכה עליי כשתאבד אותי, אבל יותר רציתי שלא תאבד אותי בכלל.
אני יודע שלא אוכל לספר לה על זה שישבתי במרכז החדר החשוך ואמרתי לה שם הכל. קיללתי אותה על מה שעשתה לי. התחננתי על ברכיי שתסלח לי. בכיתי כמו ילד, טעמתי דם ודמעות, התמלאתי שריטות וזעם, ברגעים מסויימים התמלאתי שוב באותם בדידות ופחד שהיו לי בימים הכי שחורים שלנו, בכל החודשים האלה מחיינו שהיינו רחוקים ויופייה היה לי עקר וליבה היה לי קר וקיומה בחיי היה לי גזירה של איזה אל-שקר אכזר.
בוקר.
ציוץ ציפורים, קרקוש אופניים, צחוק של ילדים. לעזאזל. אני רוצה להמשיך לישון.
אני מציץ בטלפון והודעה ממנה שואלת אם הכל בסדר ו"סליחה, ישנתי". אני מרגיש קצת מטומטם, אבל לא מרגיש בודד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
