את שאלת: איך אפשר להרפות את הכובד הזה שמתפשט בחזה?
ואיך אפשר לשנות את התחושה הנוראה שאין מהות ומטרה?
ובסוף קבעת את גזר דינך.
אולי באמת זהו הפתרון, מוות.
לערבב כדורים עם אלכוהול, לקפוץ מהגג, לתלות את עצמך, לשרוף את עצמך,
לעשות כל דבר שיגרום ללב שלך להפסיק לפעום.
אבל מי מבטיח לי ששם יותר טוב?
הפחד מהלא נודע משתלט עליך ברגעים שאתה חושב שהם האחרונים לחייך,
כשאתה עומד כבר מעבר למעקה ורואה את כולם כמו התולעים שעוד כמה זמן יעברו לך בבשר, בעצמות, במוח, בלב המקולקל.
הפחד משתלט עליך כשיש לך על השולחן אוסף של כדורים
מכל הצבעים, הגדלים, הסוגים, הכי קלים להכי מסוכנים.
כשהכל כבר מוכן לשינה העמוקה אתה עוצר כדי לחשוב על כל החיים שהיו לך עד עכשיו
על הדברים הטובים, על הדברים הרעים, על האנשים הדפוקים שעשו אותך גם כזה ועל האנשים הטובים שניסו לעזור לך לצאת מזה..
כשאתה מסיים לחשוב אתה כבר רואה את הרכבת יוצאת מהתחנה, פיספסת אותה.
כי ברגעים האלו אסור לחשוב
כמה שיותר מהר יותר טוב
כי אחרי המחשבות אתה לא כל כך בטוח שזה מה שאתה רוצה, הלב יוצר תקווה חדשה, אתה מתחיל לפחד, אתה פתאום אומר לעצמך:
"..עכשיו אני אנסה לחיות ואולי יהיה יותר טוב..", מה שלא יקרה, אתה יודע את זה. המצב רק נהיה דפוק יותר.
אבל עכשיו אתה כבר לא יכול לעשות את זה כי פיספסת את הרכבת.
עכשיו אתה צריך לחכות שיקרה משהו שישבור אותך עוד יותר
שעוד מישהו ימות, שהיא תבגוד, שהם יעזבו אותך
אתה חושב לעצמך שלא יקח הרבה זמן עד שהם ילכו, רואים שאין להם כבר כוח אליך, אתה מעייף אותם, אתה מזיין להם את השכל
להם טוב ואין להם כוח להתמודד עם כל הזבל שלך.
המצב כל כך דפוק
הפעם לא תעצור לחשוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
