נקודת מוצא

כבר בהתחלה הוא אמר שסדנה לכתיבת שירה היא לא כמו סדנת קרמיקה. ששיר רע הוא לא כמו כד רע, שמכד רע אפשר עדיין לשתות מים. אני מניחה שמשיר רע אי אפשר. כל אחד הביא שירים משלו, חילק לכל הכיתה. הייתי הוגנת, הבאתי דברים שאני באמת לא בטוחה כמה הם טובים ואיפה הם עומדים.לא כולם עשו כמוני. היתה מישהי שהביאה שירים שעושים שרירים, מודפסים בפונט של הספר האחרון של יונתן גפן. מנוקדים.

היא גם כל הזמן מתווכחת איתו, קוראת לו "מאיר", מתריסה החוצה. אני לא קוראת לו מאיר, ולא אומרת שום דבר. השיר הזה שהם התווכחו עליו שעות, למשל, ידעתי על מה הוא, כבר לשתי אותו הרבה פעמים, ועדיין העדפתי שלא לקפוץ בראש. כמה דקות לפניי מישהי הקריאה בקול, וקטלו אותה ככה על זה שהיא הקריאה מהר מדי.

אני חשובת שאנשים במקום הזה ממהרים יותר מדי להגיע לאיזה משהו. חושבים שהם לא פחות ולא יותר האליטה הרוחנית של הארץ הזאת.

סטודנטים. כולה סטודנטים. כולה סטודנטים שמנמנים שהתקבלו לסדנת שירה פלצנית של משורר זקן. מה כל זה שווה? מה כולנו בכלל אם אין אמפתיה בין אחד לשני? אולי בעצם השאיפה הזאת שלי לאמפתיה, לאנושיות היא שמשאירה אותי מאחור במירוץ הזה.

אבל אני לא בטוחה כמה אני רוצה להשתתף בו.