שירת הסוואנה

הופיע בפנזין האדומים, הפועל ת"א - מכבי חיפה, בלומפילד, 23.2.2015

בתום עוד הפסד לפטריה מבית שאן נחלץ האוהד הסביר ממכלאת הגמלים על-שם וסרמיל, מדלג באנחה מעל ערימות גללי סוסי יס"מ ומשרך דרכו אל מגרש חניה סחוף לס. כביש ארוך ומשמים כאמידו באלדה מוליך מערבות הנגב הביתה, וכך נותר בידי האוהד הסביר זמן רב למכביר כדי  להתחבט בשאלה: את מי, לכל הרוחות, מזכירים לו אותם ברנשים חביבים באדום, שבמשך תשעים דקות תמימות התרוצצו לרוחב כר הדשא בניסיון להימנע ממגע כלשהו עם כדור עשוי עור? לשמחתו, מיד לאחר שאורותיה הרפים של רהט נבלעים בחשכת הלילה, מכה בו התשובה: כמובן, הרי אלה גיבורי ספרו המופתי של ג'רום ק. ג'רום, "שלושה בסירה אחת"!

שכן, אין ספק שאושיות נהר התמזה מסוגם של ג'ורג', ג'רום, הדוד פודג'ר, האריס ואפילו מונמורנסי המדובלל היו יכולים להשתלב ללא קושי בהרכב הפועל, בעוד עמיתיהם האדומים משמשים להם מחליפים בין דפי הספר המיתולוגי. הנה, למשל, תיאורו המופלא של האריס המתכונן לשיר שיר היתולים, או לחילופין, אמידו באלדה המתכונן לכדור קרן (כל הציטוטים מבוססים על תרגומו משיב הנפש של יאיר בורלא):  

"אמת, אין לצפות מחלוץ, המתנשא לגובה של כמעט שני מטרים, שיהיה בעל חוש כדרור מיוחד במינו. גם אין מצפים ממנו, שיהיה בעל שיווי משקל בינוני. לא אכפת לאיש אם לפתע מגלה הוא, באמצע פריצה לרחבה, כי רגלו הימנית התקפלה בדרך בלתי מוסברת סביב ברכו השמאלית, והוא מתמוטט לדשא כדקל כרות. אין איש מתרגש, אם אין הוא מקפיד על קצב, וכל נזק לא ייגרם, אם יחליט לפתע כי מוביל כדור הינו, ויעשה זאת במיומנות של עמוד תאורה. אך דבר אחד מצפים מאטרייה שכמותו בכל זאת – שיידע לנגוח."

ומה באשר לדוד פודג'ר הנחוש לתלות תמונה ללא כל עזרה, או למעשה – בסארי פלאח, הנערך להרחיק צרה צרורה המתרגשת על שערו?

"מעולם לא חזו עיניכם מהומה כזו, המשתוללת ליד השער, שעה שהדוד סארי נוטל על עצמו משימה. לדוגמה, כדור שוער יריב עושה דרכו בצלילה מטה אל הרחבה. הדודה אדל שואלת, מה יהא בסופו של זה, והדוד סארי עונה: 'את זה תשאירי לי. אל דאגה – א נ י אעשה את כל הדרוש.' ואז פושט הוא את מעילו ומכריז בבית גיוס כללי. 'אתה, צ'קול, לך והבא לי רשת פרפרים,' הוא צועק, 'ואתה, אוחיון, קפוץ והבא לי סרגל. אני אהיה זקוק גם לסולם הקטן, וכדאי שתביאו לי גם את הכיסא מהמטבח. ואתה, קולין, קפוץ אל השכן ליאור שעל הספסל ואמור לו: הדוד סארי שואל בשלומך. הוא מקווה, שרגלך אינה כואבת עוד, ואולי אתה מוכן להשאיל לו את פלס המים?' ואז הוא מודד מרחק לכדור, קופץ לאחור, מתנגש בדודה אדל ושניהם מתרסקים אל משקוף השער לצלילי נעימת הפתיחה של בני היל. 'הרי לכם,' הוא אומר בגאווה בעוד שלומי אופסייד משחיל בניחותא פנימה, 'יש אנשים שהיו מזמינים בלם מקצועי בשביל עבודה פעוטה כגון זו.'"

ונסיים בניחוח העולה משיקולי הרכש ושיבוץ ההרכב הפותח של הפועל חביבתנו, שברוח הספר המדובר - מזכיר גבינת סטילטון משובחת:

"גבינה ממש נהדרת. היא הייתה בשלה ורכה ובעלת עוצמת ריח של מאתיים כוחות סוס – ריח שתחום התפשטותו הגיע כדי שלושה מייל, והיה בכוחו כדי להמם ולהפיל ארצה גבר אלים בריחוק מאתיים מטר ויותר. בסופו של דבר הצליח ידידי להיפטר ממנה, לאחר שקבר אותה בחוף הים. עד מהרה התפרסם המקום בזכות אווירו המיוחד, ומכל רחבי הארץ נהרו אליו חולי ריאות ושחפנים למיניהם". בתיאבון, דודו דהאן!