|
| 8/2008
הוא בכה בפעם הראשונה מאז היה ילד.
הוא צעק, אבל אף אחד לא ענה לו. הם רק בהו בו. בעיניים פקוחות מבלי למצמץ.
למרות שהוא היה הבן שלהם - הם לא באמת הכירו אותו - הם רק חשבו ככה.
הם ניסו להשתלט עליו כל השנים האלה, אבל הם לא הבינו אותו. הם גם לא יכלו להבין אותו, כי הם לא ניסו.
הוא לא ידע לבכות. הוא היה הבן אדם האדיש ביותר שהם הכירו מעולם.
הם לא ידעו אם הוא היה בוכה כשהם היו ישנים, או כשהיה לבד בחדרו. אבל הם כבר לא ידעו.
הוא כל כך רצה שהם יתגרשו, הוא קיווה לזה בכל מאודו.
אבל לא, הם לא התגרשו. הם פחדו להיראות חלשים. הם לא יכלו לדמיין שאנשים אחרים ידברו עליהם מאחורי הגב.
אבל עכשיו... הם כבר לא יתגרשו לעולם. הם כבר לא יכולים.
הוא הסתכל על הוריו, שוכבים אחד לצד השני, החולצה של אמו מלאה בדם. כך גם החולצה של אביו.
הסדין שהיה לבן פעם, כבר לא לבן.
הוא הביט הצידה, ליד אימו היה מונח הסכין. הוא הרים אותו. הוא היה קר.
הוא התבונן בידיו, מלאות בדם. האמה שלו נחתכה מהלהב.
הוא לא יכל יותר. הוא ביקש שאלוהים ירחם על משפחתו, שהם לא יבכו עליו יותר מידי.
בכי. הוא בכה בפעם הראשונה מאז שהיה ילד קטן ומעד על אבן. אפילו שסבו נפטר הוא לא בכה.
הוא ניסה, אבל לא הצליח.
ועכשיו... הוא בוכה. הדמעות נושרות אל ידיו, הופכות את דמו לורוד.
"סליחה." אמר.
סגר את עיני הוריו, ודקר את ליבו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
