שחRול

חומרים מפורום 8 שכבר אף אחד לא זוכר מי העלה אותם במקור...

האיש הרוכן על אופנועו יכול להתרכז אך ורק בשנייה העכשווית של מעופו; הוא נתלה בשבריר זמן קטוע מן העבר ומן העתיד; הוא תלוש מרצף הזמן; הוא מחוץ לזמן; במילים אחרות, הוא במצב של אקסטאזה; במצב זה אין הוא יודע דבר על גילו, על אשתו, על ילדיו, על בעיותיו, ולאכן אינו מפחד, שהרי הפחד מקורו בעתיד, ומי שמשוחרר מן העתיד אין לו ממה שיחשוש.

המהירות היא צורת אקסטאזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה.
שלא כמו האופנוען, מי שרץ על רגליו נוכח כל העת בתוך גופו, חייב לחשוב בלי הרף על היבלות שלו, על ההתנשפויות שלו, כשהוא רץ הוא חש את כובדו, את גילו, מודע יותר מתמיד לעצמו ולזמן של חייו.
הכל משתנה כשהאדם מעביר את סגולת המהירות למכונה: מאותו זמן ואילך יוצא גופו שלו מן המשחק ומתמסר למהירות לא גופנית, לא חומרית, מהירות טהורה, מהירות כשלעצמה, מהירות האקסטאזה".

מחלה שנקראת אופנוע

את כולנו שאלו את השאלה הזאת, הרבה יותר מפעם אחת. וכולנו ענינו את אותן תשובות:
"כי זה פרקטי"
"אני מעדיף לישון עוד חצי שעה בבוקר"
"לא אוהב להיות סגור בקופסא"
"עם איך שנוהגים פה בארץ, גם באוטו אתה לא בטוח"
"גם הולכי-רגל נדרסים"
"וסיגריות זה לא מסוכן?"

אז אני מוכן להודות על האמת, כל הנזכרים למעלה אינם סיבות, כי אם תירוצים!
אני רוכב על אופנוע, כי חלמתי על זה מגיל 8 שראיתי את היצור המוזר בפעם הראשונה.
עד גיל 12 כבר ידעתי לזהות חלק מהאופנועים כשהפרצוף שלי תקוע בחלון האחורי של הסובארו של אבא.
בגיל 16 כ"כ רציתי רישיון לאופנוע שגרמתי למריבה משפחתית שהשאירה בי צלקות נפשיות לעד. הפסדתי במריבה...
בגיל 18 התגייסתי לצבא וחשבתי להתנדב ליחידת אופנועים של המ"צ. ברגע האחרון פרץ שפיות בלתי מוסבר נפל עלי ולא הגעתי לשם. האופנועים נשארו חלום רחוק, מעל דפי מוטו, דרך הכתבות של האורך וחבר מרעיו.
בגיל 20 הגיע הרגע המיוחל ורישיון עד 500 התנחל בתוך הארנק וקטנוע 125 בחניה.
לפני שנה וחצי, gpz 500 מצא את דרכו אל מתחת לעץ בחצר.
ורק אז הבנתי למה. למה אני קורא בשקיקה כתבות, למה אני מסכן את עצמי במוות על בסיס יומיומי, למה אני מסרב לשמוע משפחה וחברים שמנסים לשכנע לרדת.
זה נגע! מחלה! וירוס! מגיפה! זה תופס אותך בבטן מגיל קטן ולפני שאתה שם לב, זה מתפשט לראש- שם בפינה, הוא מתיישב על זרבובית האדרנלין ושולט בה ביד רמה.
כשאתה עולה עליו ביום יום, הוא דואג לשחרר מנות קטנות, רק כדי למכר אותך ולגרום לך לרצות עוד. ואז סוף השבוע מתקרב והוא סוגר את הברז. אתה בקריז. שבת בבוקר, מוריד את הכיסוי, מתניע, יוצא לדרך, הזרבובית משתחררת, מציפה אותך בשיגעון, האספלט מתקרב אל הברכיים בכל סיבוב, המנוע צועק ביציאה, כל פעם קצת יותר, מנסה להישאר בגבולות היכולת שלך ושלו, מרגיש את המרירות בפה, המרירות של האדרנלין. של האטרף.
זאת הסיבה. כשזה בא, אתה לא חושב על סיכונים, או על פציעות, בתי חולים, שיקום, אתה רק רוצה עוד. give me some of that good stuff אתה צועק בתוך הקסדה.
אתה מתחבר לאופנוע בצורה ששום נהג רכב לא יבין לעולם, אתה מרגיש את הנסיעה בכל החושים, והם חדים כמו שמעולם לא היו. טעם, ריח, ראיה, מישוש, שמיעה, הכל מתחבר בקומפוזיציה של הנאה צרופה.

אולי אפשר לחיות בלי זה, אבל בשבילי זה מזכרת לעצמי שאני חי. שאני לא כל היום מתקתק על מקלדת מול מסך מחשב בבניין בת"א. אני חי. אני נושם. אני שובר את השגרה.
אני מקבל אנרגיות שמחזיקות אותי עד הפעם הבאה. נותן בקטנות, אני קורא לזה, אוסף לעצמי קטנות מכאן ומשם. ככה, כיגיע היום ואני אסתכל אחורה על החיים שלי, אני לא אראה רק מסך מחשב, חשבונות, הוצאות, משכנתא. אני אראה את הקטנות שיצרו תמונה גדולה שתעשה לי טוב. אם אתה לא נותן בקטנות, זה לא שווה כלום.
הקטנות הם לא רק אופנועים. כל אחד מוצא לו את הקטנות שלו, שבלעדיהן הוא יהיה אומלל. הקטנות האלה מצילות אותנו.

אז לא משנה אם אתם רוכבים על אופנוע, צונחים חופשי, צוללים, קופצים בנג´י, מטיילים בטבע, מנפנפים עם המשפחה, מתפללים לאל שישמור אתכם ואת יקיריכם, משחקים מחבואים עם האחיינים, מבשלים גורמה, מורידים "מלא" בחומוס אשכרה, שותים עד לאובדן חושים, עושים סקס חסר מעצורים, מדליקים נרות בשביל הרומנטיקה, קוראים ניטשה בשביל הפילוסופיה, רואים טלוויזיה בשביל הרגע.
לא משנה מה- תנו בקטנות!
ותיהנו!

זהו, נגמרה לה השבת והחזרתי את שחרול שלי הביתה וכמובן, ששאלתי לשם כך את הרכב של ההורים... בדרך חזרה ואולי קצת לפני התחילה שוב התחושה הזו באצבעות... רציתי לרכב, לעלות על האופנוע ולתת בגז... לא יודע מה עצר אותי ולמה לא עשיתי זאת אבל, הייתי כל כך זקוק לזה ועכשיו אני מצטער...!

מממ... מידי פעם כשאני נכנס לפורומי אופנועים, אני נתקל בציטוטים שפשוט לא ניתן להתעלם מהם ואז... עולה בי התחושה שאסור לפספס אותם אז אני פשוט אקפיד לציין אותם אצלי בפוסטים כך שאוכל לחזור אליהם בכל פעם שאחשוק בכך...

"אופנוענות היא משהו שנמצא עמוק בלב גירוי מוזר לאופניים האלה עם מנוע עזר רעשני במיוחד"

"אופנוענות היא לא מטרה, אופנוענות היא דרך חיים  אונוענות זו הרוח בשיער, זה האנדרנלין בגוף, זה החיבור אדם מכונה"

 "האם אנחנו זורמים במורד הזרם של הקיום או שמא בעלי יוזמה ומומנטום בחיינו כמו רוכבי אופנוע? כלשעצמי, אני מאמין שאנחנו צריכים להשפיע ככל יכולתנו על מהלך חיינו, ואני מאוד מפחד ממצב של לתת לזרם להוליך אותי. לא בגלל פריקיות של שליטה חלילה, אלא כי אני מזהה רצון מאוד אנושי להאמין שדברים קורים בגלל "שצריך", בגלל השפעות של דברים חיצוניים (כמו למשל, גורל, אלוהים) שגוברים על הרצון שלנו. אני חושב שאין לחיינו שם תכלית קוסמית, ואם לא אנחנו ננסה לעצב את מה שיש אז אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו בזמן שאנו יושבים בצד ומביטים על חיינו חולפים"

"האופנוענות נמצאת בכל בן-אדם עלי אדמות, אבל רק קומץ מגלים אותה בתוכם ומשחררים אותה"

"אותה תחושה פנימית בלתי מוסברית שאף סופר עוד לא הצליח לשים עליה את האצבע (למרות שניסו) ולהסביר למה אנו אוהבים לרכב..
הרי זה לא ר-ק האדרנלין , או השימושיות או היעילות ועוד 1001 תירוצים ברורים...אנו עוסקים כאן בתירוץ הפנימי - שלמרות שלא ניתן לקרוא לו בשם או להסבירו - הוא זה שמפריד בין "אופנוען" לבין : "רוכב על אופנוע..""

"לדעתי להיות אופנוען הולך הרבה יותר עמוק ממה שאנו חושבים.
אנשים אמרו שלהיות אופנוען זו דרך חיים... *מה* זאת דרך חיים?
לדעתי כל דבר שאתה עושה, חושב ומרגיש בין אם יש לו קשר לאופנוע
או אופנוענות ובין אם אין לו שום קשר לאופנוע או אופנוענות
*עדיין* ה"אופנוענות" שם, כי היא בדם, בלב. אתה *חי* את זה.
ואם אין לך את זה... אז בחיים לא תדע."

היה אחלה יום, התעוררנו מאוחר יחסית (08:40), התפנקנו עוד שעה קלה במיה ואז נסענו לצומת ביל"ו, קנינו צעצועים, שחר קפץ במתקנים שנמצאים שם... הילדים קנו מכונת בועות סבון, גלידה וקנינו לענתי טלפון אלחוטי חדש במתנה... שלה כבר אבד עליו הקלח... ארז שלף את המצלמה החדשה שלו ועשה לילדים "בוק" בזמן שקפצו להם במתקן.

מתכונן...

ו... הוא בשמיים...