ילדי אור הירח.

אני שוכבת על הספה בסלון עם חלונות פתוחים עד התקרה, הגשם מדגדג לי בכל הגוף ושלמה ארצי שר ברדיו על עולם יפה יותר
ואני חושבת שהוא דווקא די בסדר ככה
במיוחד עכשיו.
אני חושבת על כמה שאני חזקה. ועל כמה טוב שאני יודעת לעזוב ככה, להעלם. מתכרבלת בעצמי ומלטפת במחמאות, במילים טובות
אם אין אני לי מי לי, וזה לעולם לא הרגיש נכון יותר מאשר עכשיו. כי עכשיו אני לי יותר מתמיד.
הבוס שלי ליאור קצת מזכיר לי את שלמה ארצי
קצת הרבה, אם לאמר את האמת. בגלל זה כמעט בכיתי כל פעם ששמעתי את שלמה ארצי בשבועיים האחרונים מאז התפטרתי. כמעט בכיתי אבל גם חייכתי בלב חיוך כזה שמחייכים על משהו נהדר שאבד אבל לא הייתם רוצים בחזרה.
כי אני במקום אחר כבר. אני במקום שבו אני יותר חשובה מכל דבר אחר, אני במקום שאני לעצמי ושאני אוהבת אותי, אני האמא שלי והאבא שלי והליאור שלי והמקל והגזר שלי, והגבר שלי כשאין מישהו יותר טוב בסביבה.
הגשם מלטף אותי ואני בגופיה ותחתונים מסתובבת בבית וחושבת שהעולם יפה, ושאף אחד לא יצליח לשכנע אותי שוב שאני דפוקה. כי אני לא. כולנו דפוקים. ולכולנו יש בעיות. המזל מתחלק שווה בין כולם, השאלה היא מה אתה בוחר להיות, עצוב או שמח במה שיש לך. אי אפשר להשוות אושר, כי לאף אחד אין מספיק. ואף אחד לא תמיד שמח. אושר של איש עני בהודו שמצא שטר של מאה שקל שווה לאושר של מיליונר שהרוויח מיליון בכוחות עצמו, ולפעמים אף עולה עליו.
אני מקווה שיהיה יותר גשם השנה, ממש לא מתחשק לי שבר רפאלי תמשיך להתקלף בטלוויזיה שלי בזמן שהמזגן פועל על 26 מעלות גם בדצמבר.
חבל שאני לא יכולה ללכת עם גשם בכיסים, שיעזור לי לשטוף מתוכי את כל המחשבות לעתים קרובות יותר