עולם הסוף

בו אספר על האנשים בהם פגשתי מטיסותיי הרבות. 

כיוון שטסתי הרבה, וטרם תיעדתי את הסיפורים, אכתוב אותם לפי נושאים, או לפי איך שאזכר בהם, ולאו דווקא לפי סדר כרונולוגי.

והיום על הפרק: בנות בוכות.

הייתה זו הפעם הראשונה בה טסתי בלי אסף. הגעתי לשדה התעופה, לבד, מלאת חששות והתרגשות. לאחר שהזלתי כמה דמעות, רצתי הרבה, הלכתי לאיבוד ומצאתי את דרכי שוב, והגעתי סוף סוף לשער, התיישבתי וחיכיתי בלחץ שיקראו לעלייה למטוס. כמובן, שאת הדקות שנותרו ניצלתי על מנת להתקשר לאמא ולהודיע לה שהכל בסדר ולמסור נשיקות חמות לכל המשפחה. כמעט כבת גילי, הסתדרתי לבד ומצאתי את מקום הישיבה שלי, הכנסתי את המזוודה האדומה הקטנה למטען למעלה ואת תיק היד השחלתי מתחת לכסא שלפניי. עוד יותר מתרגשת, ישבתי בחוסר סבלנות מרוסן וציפיתי להמראה.  

"גבירותיי ורבותיי" הכריז הקפטן, "שמי דיוויד מארקסון ואני הטייס שלכם להיום, אנחנו ממתינים לאות המראה. זה עלול לקחת כחמש- עשרה עד עשרים דקות ולכן אבקש מכן להעזר בסבלנות, בנתיים הצוות שלנו על המטוס עושה את מיטב יכולתו על מנת להקל על השהייה במטוס, תודה רבה"

"רוצה מסטיק?" שאלתי את אחד הבחורים לידי בעוד שהוצאתי אחד לעצמי. "לא, תודה" 

"זה הולך רק בכיוון אחד?" שאל הבחור השני, שטרם הקשיב למוזיקה באוזניות. "סליחה, אני פשוט חשבתי שאתה מקשיב למוזיקה.." "זה בסדר, אני סתם צוחק. תודה" 

"אני מקווה שאני לא אפספס את טיסת ההמשך שלי" אמרתי לבחור שסרב למסטיק. "מתי הטיסה שלך ממריאה?" "בשש וחצי" "אל תדאגי, גם אם נמריא עוד חצי שעה את תגיעי בזמן, אטנלטה זה לא שדה תעופה גדול והטיסה היא רק שלוש שעות" 

"גבירותיי ורבותיי, כאן הקפטן שלכם מדבר. הרגע קיבלנו הודעה מהבקרה כי אנחנו צופים לסופת גשמים מתקרבת ולכן לא נוכל להמריא בקרוב, פרט לכך אנחנו כרגע מספר 35 במסלול ולכן מדובר בעיכוב של כ40 דקות לפחות. לצערי לא נוכל לחזור לשער מטעמים טכניים ולכן נאלץ להשאר על המטוס. אנא העזרו בסבלנות. אנא פנו אל כל אחד מצוות הדיילים בנוגע לשאלות על טיסות המשך. תודה, ושוב אנו מתנצלים מראש על אי הנוחות שנגרמה לכם".

"אל תדאגי, את תספיקי לטיסה שלך. אמור להיות לך מספיק זמן. ואם לא הם יעלו אותך על הטיסה הבאה היום"

"יש רק טיסה אחת ביום לאלבקרקי. ואני אמורה להגיע לבית הספר היום בערב, אני לא יודעת איך אני אגיע לשם אם אני לא אגיע לשדה תעופה בזמן, אני לא יודעת אם הם יחכו לי" אמרתי כמעט בבכי. 

בינתיים הבחור שמימני הזמין עוד בקבוק בירה והריח של השכרות התחזק. לאחר שהוא דפק על תקרת המטוס שמעל ראשינו, נגשה אליו הדיילת וניסתה, ללא הועיל, להרגיעו. היא הציעה לי לעבור למושב אחר אך העדפתי להשאר במקומי. 

בכלל לא הגעתי לפואנטה אבל זה נורא ארוך.. המשך בקרוב.