מעל לשבוע זה תקוע לי בגרון, לא נותן לי לנשום חופשי. למה ועל מה ? זה כל כך לא פייר, זה לא נתפס בראש.
לפניי כשנתיים התגלה מחלת הלוקמיה (סרטן הדם) אצל עומרי. אולי חלק מכם ראו שלטים ברחוב, על גבי אוטבוסים, שלט ובו תמונה של ילד מחייך וכתובת: "תחשוב שזה היה הילד שלך.". הוא ריגש את כל הארץ, הוא הוביל מצבע התרמה של מוח עצם. ביום ההתרמה באו 31 אלף בני אדם. והוא למרות הכול בא, בא לתחנות של ההתרמה, דיבר עם אנשים, הודה לכל מי שבא. באותו המצבע, למרות הסיכויים שהיו כל כך נמוכים [פחות מ5 %] נמצא לו תורם, לו ולעוד 14 ילדים. הוא עבר את השתלת מוח העצם הוא אושפז תקופות ממושכות, אך לפני חודשיים המחלה פרצה שוב ולמרות המאבק הקשה בלילה בין ה13-14/5 עומרי נכנע לה והמחלה לקחה אותו. הוא לחם בזה, לחם חזק כמו אריה. למרות הכול, כל הסיבוכים, הטיפולים הקשים, הוא היה פייטר, הוא נלחם על חיו. עומרי היה ילד אמיץ ומקסים. הוא היה בסך הכול ילד בן 14, ילד חזק בעל עוצמה ושאיפה לחיים. והנה... באותו הלילה עומרי כבר לא יכל להלחם יותר, הוא נכנע... אותו היום היה יום קשה מאוד מבחינתי. בכיתי, בכיתי ושאלתי את ה' האם חסר לו מלאכים שהוא לוקח ילד כזה? ילד שלא הספיק דבר בחיו בקצרים, ילד שנלחם על זכותו לחיות, למה? למה לא לתת לו חיים? לא לא להעניק לו חיים ארוכים וטובים, בלי סבל, בלי כאב, למה לא?.
והנה נגמרה המלחמה הכול נגמר. נותרו רק הדמעות וזכרונות. זכרונות מילד מקסים שהיה.
עומרי רפאל חיים עטיה ז"ל.
ילד מלאך, ילד גיבור.
ת.נ.צ.ב.ה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ANGEL outside DEVIL inside
