לקטוף פרחים ולשתות פטל, זה מה שאני רוצה..

שבע שנים.. הרבה זמן עבר.. הרבה דברים השתנו..

אני פשוט לא יכולה לשכוח את הבוקר המגעיל ההוא שידעתי שאת בבית החולים.. מחכה לרגע הזה שהכאבים יפסקו.. שחיכיתי ללכת לקייטנה, כמו כל ילדה בגיל הזה.. ואמא באה.. והתיישבה על המיטה שלי והעירה אותי וכשאני עוד עם העיינים עצומות היא אמרה לי שאת כבר לא פה.. לא איתנו.. בכיתי.. כל היום.. בכיתי הרבה..

כל שנה.. בשבוע הזה שלפני.. אנרגיות מוזרות באות אלי.. אני רוצה להשאר שמחה ולהראות שהכל בסדר.. אבל המחשבה עלייך.. מקשה עלי.. את לא הספקת לחיות..

וניצן.. כ"כ מזכירה לי אותך.. אותם תווי פנים.. וכל ההצקות שהיו מציקות לה כשהייתי באה אליך.. לשחק איתך.. ולישון אצלך.. שהיא לא הייתה נותנת לנו לפתוח את המיטה.. ושהיית צועקת לאמא שלך וניצן לא הייתה מפחדת ממנה.. אז התיישבת עליה עד שהיא הייתה מוותרת..

קשה לי..

היום.. כשהגענו לבית הקברות.. אתי זולר ראתה אותי ואמרה לי שגדלתי והשתנתי.. וחשבתי על זה.. שכולנו עכשיו ניראים כ"כ שונה, אבל את? את נשארת אותה ילדה קטנה שסיימה כיתה ד' ואפילו לא יכלה להיות בבית הספר בחודש אפילו 3 חודשים האחרונים של אותה שנה..

והמפגש ההוא בבית הספר באותו בוקר.. עם כל הכיתה שלך.. עם המורה.. מירי, שהייתה צריכה לטוס ודחתה את הטיסה שלה..

והמסיבת סיום של כיתה ו'.. הוויכוח של רותם ושלי עם משה ברודו.. שייתן לנו להגיד כמה מילים.. בשביל לזכור אותך לעוד כמה רגעים.. כי את כאן.. תמיד.. את לא עוזבת אותנו.. אותי..

קשה לי.. קשה לי לא לזכור אותך בתור הילדה הצחקנית.. עם הקרחת והמסכה על הפנים שבאה לגן ויושבת מחוץ למעגל.. כדי לא לקבל חיידקים ממשהו..

והפוסטר ההוא של החיות.. שצבעת לבד.. ותלו אותו במדרגות שלכם בבית בעזר..

וההבטחה שלך.. אולי הדבר היחידי שאני לא סולחת לך עליו.. שהבטחת! הבטחת להיות שם בבת מצווה שלי! ושנחגוג גם לך! ושאת תחזיקי מעמד! שלא תישברי!

אני מגעגעת.. מאוד.. לתמיד..

ת.נ.צ.ב.ה