שוב חוזר הניגון

אני לא יודעת בדיוק איך להתחיל, כי אף פעם לא כתבתי מכתב פרידה לאנשים שלא מכירים אותי מצד אחד, אבל מכירים אותי יותר טוב מכולם מצד שני.

אומנם לא הייתי באקסטרים על כתיבה בבלוג הזה (לעומת הבלוג הקודם) אבל מפעם לפעם היה נחמד להיכנס, לחלוק, להתפרק ולכתוב בלי מילים מיופיפות.

והיום אני טסה קצת, אולי קצת הרבה, אני לא ממש יודעת,

דרום אמריקה מחכה לי ולכרטיס הפתוח לשמונה חודשים שלי לכל התוהים.

קצת מתרגשת, קצת חוששת, קצת מצפה.

קצת מהכל.

האמת היא שדווקא עכשיו ניכנסתי לתקופה מאד טובה בחיים, אפילו הכרתי מישהו חדש שגורם לי דיי לשנוא את עמרי ולהבין כמה שהוא התייחס אליי בצורה מזעזעת.

קוראים לו בן, לבחור החדש, הוא מהמושב שלי.

הוא היה מעיין פנטזיית ילדות של כל בנות המושב, עוד בתור ילד הוא היה מדהים ואיכותי ובלתי מושג בעליל.

לא ראיתי אותו כבר מספר שנים ולפני שבועיים דיברנו במסיבה ששניינו נקלענו אלייה.

שמחתי לגלות שהשנים רק עשו איתו טוב והוא שמח לגלות שאני לא בת 16 כמו שהוא חשב.

עברו עליי כמה ימים כייפים איתו, ועם החברות ההיסטריות מהטיסה שלי.

וקצת עצוב לי.

קצת הרבה אפילו.

בעוד כ-12 שעות אני אאסוף את עצמי ואת המוצ'ילה הענקית שלי אל נמל תעופה בן גוריון ואטוס אל הלא נודע.

אז תודה לכל מי שהיה לו סבלנות לקרוא מידי פעם את השטויות שלי, המרמורים והדכאונות.

חלקכם מכירים אותי כבר הרבה יותר טוב מכאלה שמכירים אותי 21 שנים.

מוזמנים להיות בקשר במייל, אוהבת.