כן, כן, להאמין או לא...
אחרי חצי שנה מטורפתתתתתתת בדרום אמריקה חזרתי לארץ ועוד בידיעה ברורה שאינני דולפין או כל חיית מיים כלשהי!
התגעגעתי לכתיבה (אם כי שני יומנים מלאים בחוויות בהחלט לא לקו בחסר) אבל אין כמו זונות ציבור!! יוהו!!!
האמת שאינני בטוחה אם אני כותבת פה לריק, בכל זאת עברה חלפה לה חצי שנה תמימה וגם מי שהיה מוכן לספוג פה את השטויות שלי וודאי נטש לבלוגים פעילים מעט יותר אבל.. ניחא!
השעה 6 בבוקר ואני בג'ט לג מטורף, בנוסף להלם שאני שרוייה בו מאז הנחיתה.
היה מטורף, באמת, חצי השנה הכי טובה בחיים שלי ללא צל של ספק.
למדתי המון, וצחקתי ובכיתי.
היה לי טוב ברמות שלא ניתנות לתיאור והיה לי רע שרציתי למות.
היו רגעים שממש נגעתי באושר והיו רגעים שרציתי לקבור את עצמי חייה.
והיה שווה כל רגע,כל שניה.
מדהים, אין לי מילה אחרת לתאר את הפאקינג טיול הזה.
וזהו, טרם הפנמתי שזה נגמר, שהדבר שהחזיק אותי מעל המיים בשנים האחרונות עבר חלף לו.
אין יותר עמרי, ואין בן, ואין כלום.
יש רק ניצן מעכשיו.
הכל כ"כ מאחוריי כבר ברמות שלא האמנתי בכלל.
וזהו, אני צריכה להתחיל להסתגל, לקפוץ למים העמוקים מה שנקרא, ולהתחיל לחיות.
או לעשות עוד טיול, זו האמת נישמעת לי תכנית הרבה יותר טובה.
התגעגעתי אלייכם, וגם לארץ,
בהמשך בטח אכתוב יותר בפירוט, אולי אפילו רחמנא ליצלן אעלה תמונות..
אבל עד אז..
בון דייה אמיגוס!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
