אז הנה באה עוד תקופה כנראה מוגבלת שבה אני אכתוב פה כמה פוסטים ובלי לשים לב אעזוב.

קראתי איזה 5 חודשים אחורה, היה נחמד אבל כל כך התבגרתי.... זה קשה לי להאמין, בשפה, בהתבטאות, הרעיונות, בהומור... הכל.

מה הייתי מפגר? כותב שורות באנגלית בלי שום קשר, מתלהב ממוזיקה מפגרת וחסרת כל ערך, כותב כמו רוב הפרחות של ישרא? חשבתי שאני אמצא פה בארכיון לפחות כמה פוסטים בעלי עמדה חזקה, משמעותית, נוקבת! עד כדי כך 0 הייתי? ולהקשיב לכל הניחומים של כאלה שרק רוצים שתעיין להם בבלוג ותהפוך עוד 8 ל9 בפינה השמאלית התחתונה של העמוד.

אני כל כך מבולבל בקשר להכל, כל העמדות שלי התערבבו ושום דבר כבר לא בטוח, ככה זה גיל ההתבגרות? אני אשכרה מתבגר? תמיד אהבתי לראות את עצמי כאדם עם דעות בוגרות אבל עם זה, הילד התמידי. חלום שדי בטוח שלא יתגשם! צריך ללמוד להשתחרר, לא להיכנע, לאף אחד ושום דבר. אני כל כך מעריץ חברים שלי שלא מתאימים, לאף מקום! וגם אם זה נשמע מעליב כשאני אומר "את שמנה, ואני אוהב את זה" (למרות שלא אמרתי שמנה, אלא מלאה) או "אתה מוזר, אין לך שום קשר לשום דבר" כן... זו הערצה.

לא ברור לי כבר מי נגד מי. פתאום כבר אף אחד הוא לא "החבר הכי טוב" וכבר שום דבר הוא לא מושלם והכי טוב, שום דבר הוא לא מה שאני לגמרי רוצה, אפילו לסוס שנתנו לי במתנה הייתי חייב לבדוק את השיניים. (ביטוי, לכסילים שבינינו)

אני כבר לא בטוח אם אני אוהב את עצמי, שונא את עצצמי, מכריח את עצמי לאהבוא ותי או ההפך הגמור. שם דבר הוא לא לגמרי.

והנה אני כותב עוד פוסט, שבו אני משתדל לא לפנות אל אף קורא. פסוט בשבילי.. והנה שוב אני נשמע כמו עוד וונאביז של ישרא... כן גם אני הייתי כזה, ואני שונא את עצמי על זה.

אבל לא עוד (תפזיק עם המילים היפות!) ואני לא מוחק אף מילה ואף תו, כי אני יודע שמה שהיד שלי מקלידה אלה המחשבות... לא פילטר, ללא סינון, ללא תאקט (תודה לאל).

וזהו....