היי.
אני הולך לכתוב פוסט על השבוע האחרון שלי, ועל תקופה ארוכה שהתחילה בסוף החופש הגדול.
בתקופה הזאת היו חלקים מאוד קשים מבחינה נפשית, וחלקים קשים פחות.
תקופה ממש לא קלה.
בתקופה הזאת לא נהנתי הרבה מהאופניים והפסדתי המון אימונים.
אחרי כל אימון שלא עשיתי, הייתי בהרגשה של מצפון. מצפון לעצמי, אני אהיה גרוע אני לא אחזיק באימון
כולם יהיו יותר טובים ממני..ופחד שהמאמן שלי ישאל אותי איך היה האימון ואני לא אדע אם אני אשקר
לו שהיה בסדר, או לאמר לו את האמת ואז חפירה למה אני צריך ואז אני עוד יותר מבואס ומרגיש חרא.
לא עשיתי את האימון מחוסר תשוקה, רצון לעשות את האימון, ומשהו מפתה יותר במקום(חברים, עבודה או סתם להיות במחשב).
ופשוט הרגשתי נורא.
הרגשה נוראית גורמת לתשישות ולחוסר השקעה בדברים האחרים..
בשבוע האחרון החלטתי שזהו, אני מפסיק עם הדבר המדהים הזה שקוראים לו אופניים. בפאן התחרותי.
שלהפסיק להתחרות זה אומר יותר חברים(יום שישי).
פחות לחץ נפשי.
דלת לנסות דברים חדשים.
לחוות דברים שלא חוויתי, אני רוכב מכיתה ה'. אני לא יודע איך זה לחיות כמו "נער" רגיל..בלי מחוייבות עם כל כך הרבה
דברים שאני מפסיד בגלל המחוייבות הזאת.
אבל זה לא אומר שאני מפסיק לרכׂב, כי אני אוהב את זה מאוד..אני לא יכול לדמיין את עצמי לא רוכב.
ויש סיכוי מאוד גדול שאני גם אחזור לזה.
אולי אני אתגעגע מאוד.
אולי אני ארגיש שאני לא יכול בלי הסבל הזה בחיים...שאולי הוא בכלל לא סבל...
אני ארגיש פיספוס ענק שהמאמן שלי אומר לי שאני הכי כישרוני בארץ ויש לי הכי הרבה עתיד.
זה קשה לוותר על זה..אבל אי אפשר.
מה שבטוח, שהדבר שטוב לי כרגע הוא (קשה לא מאוד מאוד לאמר את זה ולכתוב את זה) לפרוש.
זהו, אני אסיים בבקשה מכם.
אני מבקש שלא תנסו לשכנע אותי לחזור באמירות של יש לך עתיד, חבל וכל אלה..
אני מקווה שתתמכו.
זה פשוט התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים.
זה היה כל כך קשה לאמר את זה למאמנים שלי.
לאמר לחברים מהאופניים..שזה משהו שאני חייב לעשות.
זו הרגשה ששברת את הלב - וזו הרגשה נוראית, לפחות לי.
חסמתי את האפשרות להגיב בפוסט הזה לא כי אני לא רוצה שתגיבו.
אני רוצה שתגיבו אבל לא כאן..
זהו, סיימתי את הפוסט..
נתראה בשישי בערב, לקצת יותר זמן מהרגיל
.
לילה טוב.
אוהב אתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
