לא יוצאת הרבה

אשר יגורתי בא לי בדילוגים פיליים. תולים אותי לייבוש ומדי פעם בפעם דואגים לירוק קצת כדי שלא ארגיש.

נשבר לי!

נמאס לי שהאנשים היחידים שאני מצליחה להתחבר איתם הם חלכאים ונדכאים, אנשים ברגעי שפל בחיים שמקדמים אותי בברכה ובחיבה וברגע שהם חוזרים לעצמם ומצליחים, רוצים להיפטר ממני.  מאחר שאין להם אומץ לחתוך אז הם נובחים עליי בדיכאונית: "רע לי כרגע, אני בדיכאון, לא בא לי לחיות, אני נעלם לכולם, לא רק לך. אני שומע קולות שמצווחים עליי לאכול בורקס עם חלבה".

או שיש את הילדותיים שמתחילים לעשות לידי שטויות ולהתנהג בגסות וכל זה כדי להמאיס את עצמם עליי ושאניח להם.

ואני, החל בתומי, עובר בצמאוני לחברות (פרנדשיפ, כן?) וכלה בסכלרוזתי, מאמינה לכלבים שנובחים בשחור ומנסה לעודד אותם ואפילו לשתף אותם בנקודות ההזדהות שלי איתם, ויש הרבה כאלה (חוץ מהקולות. בורקס וחלבה לא משדכים).

וחושבת, איזה יופי, בוטחים בי כל כך עד שחושפים בפניי את הצד הפגיע והחלש שלהם. רואים בי שוות ערך, מישהי שאפשר לסמוך עליה, שלא תזלזל, שלא תנצל, שלא תרכל. לפעמים הייתי מתמלאת דאגה וחרדה אמיתית למצבם.

ואז אני מגלה שאני מקבלת דיווחים על בצורת כשבחוץ משתוללת פריחה.

בפעם האחרונה אף העזתי לשאול איפה טעיתי, אולי אוכל לתקן את המצב. אם לא איתו אז עם מישהו אחר, אחרת איך אלמד? אבל התשובה הייתה שלא טעיתי ואני בסדר. (???)

זהו. על זוגיות ויתרתי מזמן. אני צריכה לוותר גם על חברות, זה הרי בלתי אפשרי. למה להתעקש, להיכשל ולסבול סתם?

די, הגעתי למעמד לא רע בעבודה שלא דורש ממני להתחבר עם אנשים מעבר לאנשי המפתח שדי מעריכים אותי וזהו.

לא ליזום כלום. לא ליצור קשר. לענות בנימוס כשפונים אליי ולא לפנות לאיש מעבר לבקשת עזרה. (מה השעה? מי אחרון? וכו')

ותמיד, תמיד לזכור, אני לא מעניינת אף אחד באמת.