מחברת אישפוז המשך....
פתאום אני מרגישה צורך לכתוב, והרבה...
אולי זה בגלל המחשבות הרבות שמתרוצצות לי בראש.
קיבלתי לוזינאן 50 מ"ג אחרי שבכיתי.
המסתי אותו על הלשון עד שהתמוסס והפך להיות מר.
לאחר מכן הרגשתי קצת יותר טוב והלכתי לאכול, ואז הרגשתי רע עם עצמי והקאתי הכל.
עישנתי סיגריה, נכנסתי להתקלח ועכשיו אני יושבת במיטה וחושבת על כל החרא שאני עוברת.
ועל זה שאני לא רוצה לרחם על עצמי. יש לי גאווה, ואני לא רוצה שהיא תיפגע.
-דף חדש-
סידרו לי עבודה פה בבי"ח לעבוד בקנטינה. עבדתי 5 ימים והתפטרתי.
העבודה פשוט שיעממה אותי עד שיגעון
וחוץ מהשיעמום זה גם הביא לי דיכאון.
אולי זה פשוט לא בשבילי כל העסק הזה שנקרא עבודה...
באף מקום עבודה לא החזקתי מעמד...
או שפוטרתי או שהתפטרתי, הכי הרבה זמן שהחזקתי מעמד היה 4 חודשים, הכי מעט היה כאמור 5 ימים
זה באמת שיא חדש... הקודם היה חודש.. אה! לא סליחה טעות שלי הכי מעט היה יום! וזה קרה פעמיים -.-'
יעל המטפלת באמנות נתנה לי ספר ילדים, לקרוא קוראים לו "ילד הכרובית" כתב יהונתן גפן יש בספר שיר נחמד
שאני חושבת שמתאר אותי בצורה די מדוייקת אז להלן השיר:
איפה שאני לא (השיר של זזי)
בגן החיות, אני רוצה לסרט
כשאני עם ילדה אחת
אני חושב על ילדה אחרת
בסרט רוצה לברכה
ובברכה - לים
לוקחים אותי לפה
אני רוצה לשם
כשאני בתוך הבית -
רוצה החוצה, לדשא.
בחורף רוצה קיץ
בקיץ רוצה גשם
כנוסעים לנהריה
אני שואל: "מתי נגיע?!"
וכשמגיעים -
"נו, מתי נוסעים?"
אם בא אלי איזה ילד,
אני מצטער שאני לא אצלו,
ובדרך כלל מתחשק לי
להיות בדיוק
איפה שאני לא.
-סוף-
אגב סוף סוף קיבלתי את הנכות
סוף סוף מוכרת בביטוח לאומי
מעכשיו הדרך החוצה מהבי"ח קצרה יותר 
-דף חדש-
ריקה מרגשות
ועמוסה במחשבות
לחיות בחלל
להיות באין
לשוט, לעופף
לרצות
אבל לא להגשים
לגעת כמעט
ולהתאכזב ברבים
ההמשך יבוא....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תרה.