הפינה שלי

הכל היה בסדר. הכל היה בסדר. הכל היה בסדר... 

אז למה זה היה חייב לההרס..? 

כי כנראה כזאת אני כלום לא מחזיק אצלי מעמד יותר מכמה חודשים... 

אחרי ארבעה חודשים מחוץ לגדר המאיימת של בית החולים לבריאות הנפש

וחזרתי אחרי ניסיון אובדני לא מוצלח במיוחד שכלל חתיכת ורידים ובליעת כדורים

ושם חזרתי למחלקה הסגורה אל הזריקות החדר המרופד הצעקות הקשירות הבכי והמכות.... 

כל שלושה ימים אולי אפילו יותר זריקה.. קלופיקסול דפו..

החדר המרופד שהכנה לי מפלט ברגעי הקשים 

צעקות זה מה ששומעים רוב היום במחלקה...

קשרו אותי כמה וכמה פעמים.. לפעמים כי חתכתי את עצמי.. לפעמים כי חנקתי את עצמי (עם סדין או מכנסיים..)

בכי.. כמו הצעקות, תמיד יש מי שבוכה..

אפילו אני חטפתי מכות! מאחת המטופלות.. המחלקה יכולה להיות גם אלימה לפעמים...

ובשעות הערב הייתי עסוקה בלדפוק את הראש בקיר...

אבל יש גם דברים נחמדים במחלקה...

יש לפעמיים אנשים נחמדים שאתה מכיר וכיף לך לשבת איתם.. 

ויש ריפוי בעיסוק.. ולפעמים פותחים חצר.. ופעם ב.. איזה אחות נחמדה מכינה לך קפה חם! (אין מים חמים בברזים ואין תמי 4, כדי שאנשים לא יחטפו כוויות..)

חודש הייתי שם...

ויצאתי.

ועכשיו אני מקווה לא לחזור יותר לעולם.