הפינה שלי

הבטחתי לעצמי שיותר לא אחזור לשם.

אבל הבטחות לחוד ומעשים לחוד.

זה התחיל בזה שהפסקתי כמה מהתרופות.. והמשיך בבליעת חבילת אדוויל וחתכים בידיים.. ומשם הדרך חזרה הייתה מהירה..

אבל כשחזרתי שוב (בפעם המי יודע כמה..) כבר סימנו אותי כ"כרונית" וכשאתה כרוני-אובדני.. אתה מגיע רק למקום אחד - המחלקה הסגורה לכרונים ובקיצור מחלקה 6 (בנות בלבד)

כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה הכה בי ריח חריף של שתן בחיתולים ועוד ריח אחר שאותו קצת יותר קשה להסביר הריח של המחלקה..

שהייתי שם כשישה חודשים. חצי שנה מהחיים שלי נשרפה. שוב... זה ככה כבר שנתיים.. ולהורים שלי כבר באמת אין זין לזה..

סיפרו לי הרבה סיפורים על 6.. סיפורי זוועה.. ולצערי כולם היו נכונים.

אבל בתוך כל הזוועה הזו הצלחתי לחיות חצי שנה.. מהם חודש בערך בנסיונות שבים ונשנים להתאבד.. בהסתכלויות ובהשגחות.. 

ואת שאר הזמן העברתי בלהיכנס ללב של הצוות - לא במכוון כמובן.. זה פשוט קרה.. וכשאת בתוך הלב של מישהו היחס שלו כלפייך הרבה יותר טוב מה שהקל עליי במקצת את השהות שלי שם. 

ואח"כ כבר המתנתי לסידור מתאים  (דיור מוגן)  בקהילה. 

אתם שואלים את עצמכם "אבל מה היה בזה הגיהנום?" 

טוב אז בתור התחלה - 12 בנות בחדר. (זאת רוצה להדליק ת'אור, זאת רוצה לכבות ת'אור.. זאת פתאום צועקת.. השניה חונקת את עצמה... והשלישית דופקת את הראש בקיר..) אין יום שעובר בלי שמישהי תיקשר או תיכנס לחדר המרופד, וצעקות.. כל הזמן צעקות. 

ויש רמות,

חדר א' - מושתנות

חדר ב' - ככה ככה

חדר ג' - עצמאיות

ויש גם חדרי בידוד

חדרי קשירה

וחדר מרופד אחד.

וגם את הניסיון של להיות קשורה כל הלילה כבר היה לי..

בחדר א' אף פעם לא ישנתי.

בהתחלה ישנתי בחדרי בידוד אח"כ עברתי לכמה ימים לחדר ב' ואת רוב שהותי שם העברתי בחדר ג' (שגם זאת לא מציאה גדולה כ"כ כמו שציינתי כבר קודם)

במקלחות אין וילונות, יש חמישה תאי מקלחת ולרוב מכניסים יותר מחמש בנות למקלחת.

ובכלל תחשבו על זה - 47 בנות בחלל סגור 7\24 ברור שיתפתחו שם הפרעות אכילה יותר מאשר באת איתן קודם. 

אבל קחו את כל זה וזה ניהיה קטן מול צוות מדהים, קשוב, מחבק ואוהב. שמנצח על כל זה.

אני בטוחה שלא הייתי שורדת שם כ"כ הרבה זמן עילולי הצוות המדהים.

ועכשיו לעכל את זה שאני חופשיה שוב - זה קצת קשה.