החופש במילים (=

היה לי קשה להגיד לך לא.

אחרי כל המ שאמרת לי? שאמרת שאתה אוהב? שאתה רוצה משהו רציני? שאתה חולה על התלתלים שלי? ועל החיוך שלי?

איך יכולתי להגיד לך לא.

אבל אתה פגעת בי, ועכשיו במילך אתה מחזיר אותי עלייך, למרות הכל.

ואני שוב מרגישה חלשה, מתנדנדת בין שמיים לארץ,

לא בטוחה אם לעזוב את החבל וליפול או להמשיך להתאמץ.

כי כבר אין לי איך לקום. יותר קל לי לשכב לבד לחכות שמשהו ירים אותי.

ונאי לא ידועת מה הדבר שאני מוחכה לו...

ההורים שלי? החברים? הידידים? מה צריך ךהרים אותי כשאני למטה?

אולי אני בעצמי? אבל אנלא מצליחה.

והדבר שמרים אותי בסופו של דבר... הם המילים שלך, שבאות ומלטפות בחום... ולפחות ככה זה עובר במסן, באסאמסים,

אנלא יודעת המ ישמאחורי המסך...

ואחר כך שאני כבר יציבה ועומדת כמו שצריך,

שוב מלותייך מגיעות. ואני כבר כל כך רגילה לחום שלהם אבל הפעם הם קרות ואני שוב על הרצפה.

ועכשיו? מבטך,מילותיך וליטופך כבר לא שם.

זה רק אני עם עצמי.

יום הזיכרון לחללי זה''ל ונפגעי פעולות הטרור...

אין לי מילים בפה, רק צמצורות ממלאות את גופי.

צער,כאב,חמלה, פשוט כל הרגשות ביחד.

מחר רוקדים בטקס...הריקוד הזה, כל כך מבטא אותי.

את הבילבול ובאותו הזמן את ההרגשה הברורה של החלל הריק שהם השאירו.

כמה עבדנו עליו וכל זה בשביל היום החשוב הזה...

צפירה- דקה לעמוד בשקט.אני שותקת כמו כולם אבל בתוך תוכי צרחה. כמו קולה של הצפירה.

ובכי שקט יורד על הלחי.

 יהיה זכרם ברוך