הכל דבש"מילים מילים מילים..." |
| 2/2009
צבא
הכל עובר כל כך מהר עכשיו ואני מפחדת שזה יעבור, שהזמן יתחיל לזחול ולא יהיו עוד שינויים ומקומות חדשים, הרי זה יפסיק לעניין אותי בשלב מסויים והתחלות תמיד נגמרות מתישהו.. כבר הייתי במערכת אחת שתים עשרה שנים ואני לא חושבת שזה עשה לי טוב לשבת באותה כיתה עשרה חודשים רצופים. לא הכנתי את עצמי נפשית לזה שאחזור למסגרת לשנתיים, ומצד שני אני מפחדת לחיות בלעדיה..
אני עוצמת עיניים ופוקחת אותן וכבר הדברים אחרים, בלי ששמתי לב עבר עליי חודש טירונות קשה ומדהים, ואני עדיין לא הגעתי להבחנה מה הוא יותר.. מצד אחד החברות שפגשתי במסגרת שלא אחזור אליה בחיים ואני יודעת שאיתן זה לנצח, ומצד שני, הנוקשות והמשמעת, חוסר הצדק והגמישות, שיכחה מוחלטת של מי שאנחנו מבפנים ומה שאנחנו רוצות, ניסיון להפוך אותנו לרובוט שפועל מתוך יראה ופחד מעונשים, הרי מי באמת מבין למה כשמביטים לאחור יורדים לפק"לים.. ומי יודע למה צריכים לשמוע נהלי חדר אוכל בכל פעם שאנחנו נכנסות לחדר האוכל ולמה אנחנו צריכות לעבור את מסכת ההשפלות שבכניסה לשם, כשהאוכל למעשה, די גרוע..
אני יודעת שהצבא היא לא מערכת לבחירתך, אבל אלה שנתיים שבאמת מתוך בחירה החלטתי לתת למדינה, כי עובדה שיש המון משתמטים, לרוב מאיפה שאני באה, וזה לא בעיה לשחק אותה מטומטמת ולצאת על 21, אבל יש בי משהו בוער שבאמת באמת רוצה. ואם כבר מתגייסים אנשים שרוצים מכל הלב, למה לא לעזור להם לעשות את זה על הצד הטוב ביותר? למה צריך להקשות על הכל ולהעביר אותנו את אותו שיעור כל פעם, ולצפות שנתכשל מכל נסיון, שהרי המערכת קשה והחיים קשים ושומדבר לא בא בקלות. אני לא מכירה הרבה שלא חוו זאת על בשרם.
אני מתחילה להרגיש נינוחות וביטחון של בגרות זולגים אל חיי ואת התום מטפטף ממני, אני מתחילה להריח את הבוסר ואת הקבלה שככה זה וזה מה יש, זה כל כך קשה! טוב לי להלחם בשיניים ולגונן על העקרונות שלי, לפצוח במלחמות ובאמת להאמין שאני יכולה לנצח, אשכרה ללכת עד הסוף ולסכן את כל כולי בשביל מה שאני מאמינה. ברוב הפעמים לא נותנים לי להגיע אל הסף וזה פשוט מחלחל לי מראש, שזה משחק מכור ושזה אבוד לי, שאין בכלל טעם..
אני לא בטוחה אם זו אני שכבר יודעת או שזה הד שמגיע ממה שעוטף אותי עכשיו..
יוצא לי לפעמים שאני לא יודעת איפה אני עומדת ומה אני רוצה, כמה אני יכולה לתת מעצמי וכמה רחוק ללכת.. איך פותרים בעיות? נשארים קרוב ומבקשים עזרה או הולכים רחוק וחוזרים להציץ בהן מידי פעם? ככה משתיקים כאב? ככה זה נקרא לברוח?
איך נותנים? באמביציה לעשות דברים שאני אוהבת ורוצה או פשוט ללכת אחרי הצרכים של המערכת? ומי מקשיב למי?
אני נאבדת בתוך זה, אני טובעת בזה, זה לא הוגן להפיל עליי את הכל, אני הרי חושבת וכואבת ושמחה על כל פרט ופרט בזמן הדחוס הזה, הלוואי והיה לי זמן, זמן הוא מצרך נדיר ששום קומבינה לא תשיג לי, שניה לפני שאני נכנסת לסדיר שלי ומנקה את עצמי מכל מה שהלך בחיים שלי בזמן האחרון, הייתי רוצה נשימה אחרונה של שקט, חופש מהכל. אפשרות לחשוב..
כי זה לא הוגן שאת כל הטעויות הצה"ליות שלי עשיתי כשהייתי בת 16, כשמילאתי את המנילה, זה לא הוגן להפנות את עצמי נגד עצמי בצורה כזאת, אני כועסת מאד ונעלבת מעצמי וחשה אשמה גדולה על חוסר אחריות, וזה לא הוגן שאין הזדמנות שניה. כי אני באמת חושבת שמגיע לי.:(
ביום רביעי הקרוב אצא לקורס רכזות כוח אדם, אין לי מושג מה זה אומר אבל זה נשמע כאילו אני הולכת לשבת שנתיים וזה לא מוצא חן בעיניי.
נקווה לטוב:)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
